מזה זמן מה אני שומע על הספר הזה . באוניברסיטה שמעתי , מאחותי שמעתי . אמרו תקרא תקרא . לא יצא.
מאז שקראתי פה את הביקורות החלטתי להציץ בספר. למרות שבדרך כלל זה לא הסגנון שלי (בעצם אני לא בטוח מה הסגנון של הספר) מצאתי עצמי נהנה ממנו מאוד. סיפור נורא מעניין על אישה המתמודדת עם העולם ועם עצמה. מאבקים יומיומיים מקבלים משמעות אחרת. קפיצות בזמן ועל פני נופיה של ישראל. המון קטעים בספר שובים את הלב ומציתים את הזכרונות. כמוני, גם הסופרת יוצאת התנועה הקיבוצית. וכמוני קשר זה לקיבוץ הותיר בה רשמים עמוקים וגעגועים רבים לעולם הישן ולאמונה באדם. מצאתי כמה ביטויים אנושיים ביותר בספר .
ספר קצר ולעניין . במבט ראשון התעצבנתי על כך כי אני שונא ספרים קצרים ( א כבר משלמים כסף ...) אבל לאחר קריאה נראה לי כי במקרה זה אני טועה . הספר מגיע למיצוי ומסתיים . ללא מילים מיותרות וללא קשקשנות יתר.

בספר זה משולבים יחדיו האסטתיקה והמוסר . הקשר בינם מתגלה במעשיו ובנצחיות יופיו של הגיבור דוריאן .
דוראין מגלה במהרה כי למשגיו האתיים או למעשיו בכוונה תחילה יש משמעות אסטתית.
הספר הינו אחד הטובים בתחומו . עושה את העבודה ומצליח באופן ספקרותי לשזור בעייה יומיומית ופילוסופית זו בתוך סיפור מסעיר זה .

יצחק אנטק צוקרמן שוטח בספר זה את האוטוביוגראפיה שלו ושל יהדות אירופה בספר זה . צוקרמן מתגלה בספר זה כאיש שמוסר נדיר דבק בו ובחבורה שהשתייך אליה. יצחק צוקרמן ,סגן מפקד מרד גיטו וור/ה מגולל את סיפורה /ל המחתרת היהודית האי"ל בגיטו ומחוצה לו . בהיותו ניחן בזיכרון נדיר לפרטים ובמוסר נדיר לבני אדם בעת מצוקה מגולל אנטק את סיפור הגבסורה והענות של העם היהודי. צוקרמן אינו חף מתיאור ביקורתי של היהודי בזמן המלחמה ולאחריה וטוב שכך.
דרך תיאורו של צוקרמן מתגלה לקורא פאזל מורכב הן מבחינה היסטוריתי והן מבחינה אנושית. אנטק בהיותו דמות מפתח בעם היהודי באותן השנים ההן מאפשר התבוננות נדירה במאורעות השואה .
ספר מומלץ ביותר לכל העוסק בשואה .

ספר רע . לא בגלל הרעיון שבו אלא פשוט מכיוון שכתוב בשפה אינפנטילית . אין ספק שכת יד זה איננו מעובד . רעיון הספר אינו מורכב והדמויות אינן יוצאות מגדר הרגיל
בקיצור בעיקר מעניין כקוריות בגלל האיש והפעילות המינית ...

מרטין בובר אסף בספר זה סיפורי חסידים .
במבט ראשון נראה כאילו אין לסיפורים הללו מן המשותף אך בקריאה מעמיקה מתגלה כי בובר אסף יחדיו סיפורים בכדי להצביע על הסכנות אבל בעיקר על ההבטחות הצפונות ביחד האנושי ובמעשה החברתי .

באנושיות יוצאת דופן וכתיבה עיתונאית/ספרותית מתאר דוד גרוסמן את הקיום המשותף והפראדוקסלי של ערביי ישראל יחד עם יהודי ישראל.
גרוסמן המצוייד באבחנוה ספרותית מצייר אנשים וסיטואציות מהחיים "קורבנות" של חברה שאיבדה את צפונה ולעיתים את מצפונה. אין ניסיון להתחנחן אלא לתאר בכאב ובאהבה את ההווה וקרוא לעתיד אחר .

ספר חובה לכל המבקש למצוא פשר ותשובה לשאלות בוערות כגון : כיצד לשרוד בתוך המחנה ? האם כולם היו חייבים לרדת למדרגת חיה ולהיאבק בכל כולל בחבר ? האם ניתן היה לעשות אחרת ?
האם הוויה בה האדם נידון להתנהג כחלק מהנורמה המוכתבת על ידי הנאצים כ"חיה" חייב להתנהג כך . או שישנם דרכים להתעלות לדרגה מוסרית גבוהה אף אל פי המציאות ?
פרנקל איננו מלאך . אך דרך בחירותיו השונות אנו יכולים ללמוד שתמיד יש בחירה . אז בעבר והיום בהווה . החיים הם לא כורח קבוע מראש . יש בחירה האדם נידון לה .
פרנקל מתאר גם את הווי המחנה ותהליך הפיכתו של האדם לאסיר . מהו התהליך בו חברה מתפרקת לאטומים ? ואיך כל זה קשור ללעולם המחנות ..
כאמור שאלות רבות .
ממליץ בחום לכל המתלבט בשאלות אלו .