ביקורת ספרותית על והשמש חיממה לנו את הגב מאת עליזה הרט
ספר טוב

---

לפעמים מתחילים לקרוא ספר בלי ציפיות מוקדמות בכלל, ואיזו הפתעה...
ספר לא ארוך במיוחד, שמצליח בכנות ובאיפוק לזעזע ולעורר מחשבות שמלוות אותי כבר זמן מה מאז שסיימתי לקרוא אותו -מחשבות על הורות, על זוגיות, על היכולת של אדם להתרומם מהריסות ולבנות את עצמו, על הכוח העצום של חסד, על הכרת תודה.
על אף ההכחשה המקובלת של הקשר בין הדמויות והאירועים שבספר למציאות, ניכר שהספר מספר סיפור אמתי.
הנה פסקאות הסיום של הספר, לא יקלקלו את חווית הקריאה אבל יטעימו מעט מהשפה של הספר:
"ועל השדה של נאוה ושלי עומדים עכשיו בתים. ואולי בדיוק על הסלע שלנו יש מטבח עם שיש איטלקי וארונות מעץ-אורן, ושתי ילדות יושבות עכשיו ואוכלות ארוחת ערב: סלט קצוץ דק, חביתה, לחם טרי.
על הרקפות שלנו, על הכלניות שלנו, על החלומות שלנו.
אבל באותה שבת ישבנו בשדה, על מדרון ההר הגדול והירוק שהיה רק שלנו, ובאוויר השקט והפריך עמד ריח טרי של אדמה רטובה ועשב ומרווה, ואני הקראתי לנאוה, ונאוה הקריאה לי מהספרון של גרטרוד, החינוך בעיני ההומור, וצחקנו, ואכלנו סוכריות מקופסת הפח הגדולה, והרוח שיחקה לנו בשערות, והשמש חיממה לנו את הגב."

בסיום הקריאה חזרתי אל ההקדשה. גם אני הייתי מקדישה את הספר לאותה גרטרוד.

» ביקורות נוספות של נוריקוסאן
» ביקורות נוספות על והשמש חיממה לנו את הגב