ביקורת ספרותית על מקומאחר מאת גבריאל זווין
ספר בסדר

---

חמוד, בהחלט חמוד לאללה, ה"מקומאחר" שגבריאל זווין מתארת (עד כמה שאפשר לקרוא לספר שעוסק במוות 'חמוד', כן?). הכל בחיים-שאחרי-המוות נורא אופטימי, מקסים ומתוכנן לעילא, וכל האנשים המתים משלימים עם מותם בשלב כזה או אחר, ובעצם זווין מספרת לנו סיפור על השלמה. על קבלה של הדברים הקשים שאנחנו חווים, גם אם זה לוקח זמן, אנרגיה ורגשות שליליים בדרך.
וזה חלק מהבעיה שהייתה לי עם הספר.
כי בחיים האמיתיים - בעולם האמיתי, עולמם של האנשים החיים - זה לא עובד ככה. לא תמיד כ"כ קל לנו לקבל, להשלים ולהמשיך הלאה. אנשים רבים נשארים במקום, שוקעים בחוויות היותר קשות שלהם לאורך הרבה זמן. ונכון - זווין כתבה ספר נוער, וכמובן שהיא לא מעוניינת לדכא אף אחד ו/או לקבל פניות מהורים נזעמים. אבל לספר לילדים ולבני הנוער שלנו שהחיים, והמוות, ורודים מכפי שהם באמת, זה במידה מסוימת לעשות להם עוול.

מה שכן, העולם שזווין יצרה בנוי בצורה מוצלחת מאד, והגיבורה שלה - מה שיותר חשוב לדעתי - אמינה לגמרי ובהחלט מתנהגת כפי שאמורה להתנהג גיבורה במצבה. כך גם דמויות אחרות בספר, אם כי אותן אני מכירה פחות טוב (שהרי מעולם לא הייתי כוכב רוק, ואילו נערה מתבגרת - דווקא הייתי). יש בספר גם דמויות משנה של בעלי-חיים, מה שהוא אולי גימיק אבל עובד ועובד מצוין, כולל השפות "כלבתא" ו"שונרא" (ושוב תודה ליעל סלע-שפירו המתרגמת). וזה מביא אותי לבעיה נוספת שהייתה לי עם הספר.
כמעט כלום בעלילה לא קורה במקרה. אם הגיבורה פוגשת כלבה מסוימת, זה רק כדי שדמות אחרת תוכל לאמץ את הכלבה בהמשך; אם פרט כלשהו מתגלה לגיבורה במקרה, זה רק כדי שהיא תוכל להשתמש בו מאוחר יותר. הרגשתי שה"חוטים" חשופים מדי, שממש רואים את הסופרת יושבת ומתכננת את העלילה כך שהיא תתאים לסיפור. וכקוראת, אני לא אוהבת שמזלזלים ביכולת הסקת המסקנות שלי.

בסך הכל - ספר מוצלח, העוסק בנושא חשוב בצורה מעניינת ויצירתית.

» ביקורות נוספות של הרדוף
» ביקורות נוספות על מקומאחר