“יוד חסר למתנחלות הגרות בהרים ולכן נפגע התריס. הא?!
יוד חסר גם לערביות הגרות בהר הסמוך ולכן נפגע גם שם התריס. יוד יכול להיות המכנה המשותף לדו-קיום. איך לא חשבו על זה?
ועכשיו להסבר למי שעד עכשיו מתקשה להבין מה בין יוד לתריסים: בלוטת התריס, זו האחראית בין השאר לקצב חילוף החומרים בגוף, מתקשה בתפקודה לאחר לידות מרובות ובמגורים בסביבה ענייה ביוד הן באוויר והן במים, קרי, בהרים. הנפגעות הן לרוב נשים. אלה גם אלה גרות, במקרה שלפנינו, בהרים שבקרבת ירושלים והן הנפגעות בהיפותירואיד, חשות עייפות רבה, דיכאון, אפרוריות, השמנה ומנסות כל הזמן למצוא דרכן במיטה. זה התגלה במקרה לנעמה, המספרת בספר שלפנינו, היא מנסה לשכנע את חברותיה הגרות באלרום בלי מקף, משום שאל-רום עם מקף הוא בכלל מקום בגליל, ללכת להיבדק. שליש מהן אכן זקוקות ליוד. מפה לשם, נעמה מצליחה גם להגיע לערביה אחת, מעצפת (מעצבת), הגוררת נשים ערביות לבדיקה. בינגו. גם אצלן חסר יוד. אם רק זה מה שחסר ואלתרוקסין, תרופת הפלא, משילה קילוגרמים, מניסה את העייפות, מרעננת בגדים צבעוניים ומכניסה רוח קרב, הרי צריך להיפגש. אם היה מפגש, ועל זה החלק השני של הספר, או לא היה מפגש, תצטרכו לקרוא בעצמם.
ולמה תצטרכו לקרוא מסמך, שנכתב ע"י דוברת יש"ע לשעבר? כי אתם חייבים לעצמכם ספר מצחיק, חכם, כתוב לעילא ולעילא (עד כדי כך שהכותבת ידעה שכותבים שַפוד ולא שִיפוד), שלעיתים נדמה ששמאלנית בתחפושת כתבה מסמך הבא לקעקע את יסודות ההתיישבות ביש"ע, אבל בעצם גרמה לכם לאהוב אותם. קצת.
נעמה, צלמת, נשואה לעמי, נגר בעיני עצמו ואמן עץ אנתרופוסופי בעיני אשתו, חיים עם שלושת ילדיהם באלרום בלי מקף, סמוך לראניה הערביה, כל זאת ממש לא רחוק מירושלים (טלמון במציאות, מקום מגוריה של עמרוסי, אחד הישובים מהם נחטף אחד משלושת החטופים). בחלק הראשון של הספר אנו באים לידי הכרה עם חיי היומיום של הישוב, לאו דווקא ההתחמקות מירי וההסתגרות מפני הזר. דווקא צנצנת הזיתים של הקבלן הערבי הנשארת כל שבוע על אדן החלון של הבית אותו הוא מרחיב באלרום, נוגעת ללב יותר מכל. דווקא היינן המצליח להכין יין עילי והוא בעצמו תתרן שאינו מסוגל להריח את יינו שלו, אנושי יותר מכל. הסוד הוא בחביות העץ והעץ הוא הסוד הכמוס והמשעשע להפליא, עוד משהו שתצטרכו לקרוא ולחייך.
אבל העייפות, הזחילה למיטה, הדיכאון וההשמנה מניעים את חוסר הרצון לנוע. אז בא הגילוי, האלתורקסין, הרצון להציל את החברות העייפות של אלרום ומכאן הדרך קצרה להכיר את המעצפת והחוסר שלה ביוד, היכרות שהחלה בהתנגשות בין כלי רכב, ובגלל בעיות שפה הפכה להתנקשות, עוד משהו לחייך בגינו.
אמילי עמרוסי יודעת לכתוב. באותו הבל פה היא מכה מכה ניצחת בשמאלנים התל-אביביים, שהרי בני הזונות האלה לא רק חיים חיים נינוחים בעיר הגדולה, גם יש להם יוד למכביר. לא עניין של מה בכך. אבל הבל הפה מספיק להכניס גם מכה לחבריה המתיישבים, מילה מכובסת למתנחלים.
הספר מפתיע. הנושא לא תמיד מושך לקריאה (אם כי לי אישית אין בעיה עם ההתיישבות/התנחלות), אם כי נבחן מהפן האנושי, היומיומי, זה שלא יורד נמוך מדי ומעז להישיר מבט למציאות ולאמת. הוא גם מפתיע משום שבניגוד למלהטטי לשון ישראליים, היודעים עברית, אבל מסתבכים עם סיפור פשוט והגיוני, עמרוסי מיטיבה לספר, לכתוב ולא לבזבז תחמושת מילולית לשווא. דוברת או לא דוברת. לשעבר.
מומלץ בחום רב למרות שאם נדמה לכם, אפילו קצת, שזה ניסיון להמיר דת, לגרום לאהוב וכך הלאה, עד כדי כך נמוך וזול זה לא.”
