לא אלאה אתכם בחזרה על תוכנו של הסיפור. הוא נמצא בתקציר המופיע בגב הספר - לא תקבלו תימצות טוב ממנו.
ומכאן אתחיל בחוות דעתי.

14 ביולי, 1789. פריז, פרוץ המהפכה הצרפתית.
אחת הסיסמאות הבולטות ש'הבעירו' את המהפכה היתה: "כל בני האדם נולדים חופשיים ונשארים בני חורין ושווי זכויות..."

כעבור כ- 150 שנה...

ליל ה- 16 ביולי 1942, פריז.
המשטרה הצרפתית - ששיתפה פעולה עם הנאצים, עורכת מצוד על כ- 15,000 יהודים צרפתים, ובאישון לילה מוציאה משפחות מבתיהן ומרכזת אותן באיצטדיון "ול-ד'איב" (Vel D`Hiver) בפריז.
לאחר שהות של מספר ימים בתנאים קשים, העבירה אותם ברכבות דחוסות ומחניקות למחנות מחוץ לפריז, בדרכם ליעד הסופי - אושוויץ.
רבים מהתושבים המקומיים עמדו והביטו על הנעשה באדישות מופגנת. ומלבד בודדים, רובה של האוכלוסיה לא גילה שום התנגדות למהלך שנעשה בידי השוטרים הצרפתים - לחבריהם, לשכניהם, לבני עמם...

שנת 2002, כעבור 60 שנה, לקראת ציון יום השנה למצוד.
ג'וליה, עיתונאית אמריקאית נמרצת המתגוררת בפריז, מתבקשת ע"י העורך שלה לכתוב כתבה על 'ארועי ול-ד'איב' - ארועים שהפכו, בצדק, לכתם שחור בהיסטוריה של הרפובליקה הצרפתית, שרבים הצרפתים שהיו שותפים להם.

הסופרת מביאה את סיפורן של שתי הדמויות העיקריות:
שרה - שנלקחה מביתה עם הוריה בשנת 1942, בדרכה לאושוויץ, וג'וליה - העיתונאית המתחקה אחר הסיפור הטרגי.
סיפורן של השתיים ארוג האחד בשני בצורת הפרקים שבספר; פרק אחד על שרה, והפרק שאחריו - על ג'וליה, וחוזר חלילה. כך שבשום מצב אין הקורא מאבד את הקשר איתן, ואין מצב של "הליכה לאיבוד", כפי שקורה לעיתים בסיפורים.

מעניין לעשות הקבלה למחוזותינו, בקטע שבו באים הגרמנים לחפש יהודים, בביתה של המשפחה שהחביאה את שרה וחברתה. במהלך החיפוש מציעה אם הבית למחפשים אוכל כדי להסיתם ממהלך החיפוש.
המעשה מזכיר לי את מעשהו של הסופר ש"י עגנון - שבבואם של שלושה קצינים בריטים לחפש בביתו את הסליק שהיה שם, הציע להם מים...
אם איני טועה, הדברים הם מזיכרונותיה של בתו של הסופר - הגב' אמונה ירון.

המחברת, בכתיבתה יוצאת הדופן, אינה מנסה "להתחנף" לקהל הקוראים במילים גבוהות, אלא מכניסה אותנו לראשיהן של דמויותיה, בראליות - בדיוק כפי שכל אחד מאיתנו "חושב" במוחו בחיי היום-יום, ללא שום משפטים מיותרים וחלולים - פשטות אמיתית, כנה וכובשת!
אחת השאלות החשובות שנשאלות בספר היא: האם העם הצרפתי "עצם עיניים" בעת האירוע, והתעורר מאוחר יותר, כשנדרשו תשובות לשאלות מביכות בהקשר לאירוע - שאלות ש"היכו בהם" ותשובות - אָיִּן...

בחלק מהאירועים שבספר הרגשתי שזה הזמן "לרדת מהרכבת הדוהרת", ולנוח מעט, כי פשוט שבעתי... לא חלילה שהשתעממתי, אלא ההפך. הצלחתה של הסופרת להכניס את האווירה הטעונה לספר, ודרכו אלי - הקורא, החזיקה אותי מרותק מבלי יכולת לעזוב את הסיפור הנרקם אף לא לרגע, כאילו אמרה: "היי, אתה לא הולך לאף מקום, אתה לא יכול לעצור כאן, אתה לא יורד, אתה ממשיך איתי!"

* כך, אבל ממש כך, אני אוהב את הספרים שלי!

דחפים ויצרים זה דבר בלתי נפרד מאיתנו, אנחנו אנושיים, אחרי הכל. אבל הדחף הכי גדול הוא הדחף לדעת. בגלל זה אנחנו שואלים, תוהים, חוקרים.
יש תמיד תוצאות כי אנחנו יודעים. כי אנחנו מגלים, כי אנחנו מבינים.
הדחף לדעת תוקף את כולנו. אותי, למשל, בתור נערה מתבגרת, יוצא לא פעם ולא פעמיים. היותי נאיבית, מעט בורה, גורמת לי לרצות לדעת ולשאוף למידע.
אני מניחה שזאת הסיבה שיצא לי לשאול את חבר של אמא, "למה הם שונאים אותנו? כלומר – את היהודים." תהיתי, יצא לכם לשאול פעם את זה? לי כן, כמו שהבנתם. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה.
אולי כי תמיד פחדתי לקבל תשובה.
התשובה הייתה חלקה ומעט כואבת. “שאר העולם?” הוא חייך בברוטליות. “אנחנו מתנשאים.”
אולי התשובה של חבר של אמא הייתה מעט גסה ומחושלת מפגמי העבר; אביו, זכרונו לברכה, היה ניצול שואה שנפטר בשנות התשעים, כשבנו היה בכלל נער צעיר.
אבל למרות זה, אני מניחה שהוא צודק; התנשאות זה אחד הפגמים הכי גדולים שיש לי, ואני לגמרי לא אומרת את זה ממקום של “אין לי הרבה פגמים חוץ מזה”, כי התנשאות זה אחד הפגמים הכי גדולים שאני חושבת שיש לאנושות.
וכמו שראיתי, להרבה אחרים יש את הפגם הזה, כנראה שרובם יהודים.
אני מניחה שהתנשאות באה ממקום מסוים של הצלחה. כלומר, השואה כולה הייתה מבוססת על ההצלחה של היהודים, ועל כמה שהם שטניים מתוצאה מכך. אולי היהודים מתנשאים כי העם שלנו מצליח קצת יותר.
אני תוהה אם אפשר לשנוא עם שלם בגלל הצלחה והתנשאות.

אני עדיין לא בטוחה אם זה הגיוני להרגיש נבגד על ידי הצרפתים כשאתה יהודי וקורא את זה. אני יכולה להתיז אשמות לכאן ולשם על הצרפתים. האשמה הכי גדולה תהיה על ההנהגה – איך יכלו להיות שאננים כשהם ידעו שעומדים להרוג חלק נכבד מהעם שלהם? אבל הזעם הכי גדול שלי על ההנהגה לא בא מהכיוון הזה, אלא מכיוון אחר, שביררתי לאחר מכן, ואני לא חושבת שהיו מילים לתאר את איך שהרגשתי.
צרפת הליברלית לא דגלה באפליית אדם על פי דתו, לפי כך לא היו מצוינים ברשימות המדינה מי היה יהודי ומי לא. האירוניה והטרגדיה הגדולה שבמצב - שאני לא בטוחה אם היא של היהודים או של הצרפתים במצב הזה - היא שהם פנו לאיגודים היהודים הגדולים במקום, והם מסרו להם רשימות שמות באמונה שלמה שהם לא יפגעו בהם, אחרי הכל, הם לא היו גרמנים.

כמו שאמרתי, הצורך לדעת גורם לנו להרבה דברים. והצורך לדעת רודף את הספר הזה; הצורך של שרה לדעת אם אחיה שרד, הצורך של ג'וליה לגלות קצת יותר על שרה, הצורך של הקורא לדעת אם הכל יסתדר.
אני לא בטוחה שאפשר לקרוא לסוף הזה "הסתדר" ספויילר - האח נשאר נעול בארון, גופתו נתגלתה שנים אחר כך, מרקיבה ומצחינה, על ידי שרה המסכנה. שרה נשארה כאובה לשארית חייה האומללים, ולא הצליחה להתגבר על הכאב למרות פתיחת דף חדש ולמרות שהיו לה בעל ובן, התאבדה בשנות הארבעים לחייה. ג'וליה התגרשה לאחר שבעלה בגד בה, וכעת היא אמא חד הורית. משפחתו של הבן של שרה התפרקה, והוא התגרש. סוף ספויילר.
זה היה סוף ששבר אותי. אני, בתור בת עשרה רגשנית, לא יכולתי שלא למצוא את עצמי מוחה דמעות.
כלומר, ציפיתי לזה. ידעתי כמה דברים שעומדים לקרות, אבל אי אפשר למחוק ולהתעלם מהאמפתיה והרגישות למצב של הילדה המסכנה שהייתה קטנה ממני כשחייה נהרסו כליל.
ידעתי לאן אני הולכת. ידעתי שזה יהיה ספר מזעזע, לא הייתי צריכה שום תזכורת מזועזעת של ספרנית נמהרת בשביל זה, שהביטה על הספר ואז עליי וכמעט צרחה ש"זה ספר קשה!”. האמת שלא אכפת לי. רציתי לקרוא, רציתי לדעת.

הספר הזה לא מצוין, ולא מעולה, והוא לא מדהים, והוא גם לחלוטין לא my cup of tea. הייתי חייבת לציין את זה, למרות חמשת הכוכבים שתלויים למעלה. למה הוא לא מושלם? כי הסיפורים לא מצליחים להיקשר זה בזה. באתי כדי לקרוא ספר על שרה, וג'וליה הייתה אמורה להיות דמות שולית. אני בטוחה שזאת לא רק אני, ושגם בעיני אחרים ג'וליה קוטפת מידיה של שרה בצורה מאוד לא מובנת את מעמד הדמות הראשית. לא באתי לקרוא על בגידות לפני עשר שנים, משבר נישואין שלא מעניין אותי, הדרך שבה מרגישים לא שייכים במשפחה של בעלה ובצרפת, ועל הצרפתי האולטימטיבי. באתי לשמוע את סיפורה של שרה, ועל הצורה בה ג'וליה חושפת אותו, לא יותר ולא פחות. בהתחלה, התיאור של ג'וליה על הגבר הצרפתי הרגיל – ניחא. לאט לאט נראה שהסופרת כופה עלינו את המציאות והמשברים של ג'וליה.
כן, אז זה לא הספר הכי טוב שקראתי. אבל נתתי לו חמישה כוכבים מסיבה אחת, שלוש אותיות, מתחיל ב-ש', נגמר ב- רה. שרה. כמה שאפשר להרגיש הזדהות ואמפתיה לדמות אחת. שרה נכנסה לרשימת הדמויות שאם הייתי פוגשת הדבר היחיד שהייתי עושה היה לחבק אותן ולבכות. הצדדים שלה של הספר היו מצמררים, אנושיים בצורה כואבת, תמימים מאחורי נקודת מבטו של ילד. היא הייתה אמיתית וכואבת.

ולא משנה כמה אני עצובה עכשיו, אני לא קוראת ספרי שואה כדי לדכא את עצמי. אומנם אני לא מאמינה באלוהים, אבל תמיד יש סוג של צביטה כשאני נזכרת בשואה וביהודים שנרצחו על לא-עוול בכפם. תמיד יש לי זיקה שכזאת אל היהודים עצמם, ולאו דווקא אל הדת.
אני קוראת ספרי שואה כדי להבין מה היה שם. כדי להבין את אובדנם. כדי להזדהות ולהבין את הכאב שלהם.
אני משלמת בכאב שבלב תמורת הכאב הפיזי שלהם. אני יודעת שזה לא הרבה, אבל זה כל מה שאני יכולה לתת להם.

קריאה של ספרי שואה תמיד מעלה בי תהיות, איפה הנשמות האומללות היום, ואם הן המשיכו להאמין עד הסוף - באלוהים, בשלום, באנושיות? הם המשיכו להתפלל עד הרגע האחרון?
מי יודע.

"הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב
הלוואי ויפתחו שוב שערי גן עדן
הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב
הלוואי הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם.”

ספר מקסים!! כ"כ מרגש, עצוב, נוגע ללב..
קראתי אותו בנשימה עצורה, הכתיבה ממש מסקרנת, מעניינת, אי אפשר להניח את הספר..
האמת לפני שקראתי את הספר בכלל לא ידעתי שהצרפתים שיתפו פעולה עם הגרמנים, מסתבר שלהיות אכזרי ולא אנושי זה מדבק!
אני עד עכשיו מזועזת מזה שכולם ראו ושתקו! מעטים אלה שבאמת עזרו ליהודים...זה פשוט לא יאומן מה שעבר על היהודים באותה תקופה! ועל מה? ולמה?? כנראה אני לעולם לא אבין...
חשוב באמת לזכור את אלה שהלכו...ולצערי...לעולם לא ישובו!!
ספר מומלץ לכולם!

את הספר הזה התחלתי לקרוא בערך באותו הזמן כשהתחילו לדבר בחדשות על האירוע ההוא במיניאפוליס, בו שוטר לבן דרך על אדם שחור וחנק אותו למוות.
ולמה אני חושף את הפרט הזה? כי גם באירוע שקרה במיניאפוליס, וגם באירוע שמוזכר בספר הזה (אירוע ה"וול-ד'איב") האנשים שלכאורה אמורים להיות החבר'ה הטובים, אלה שמצילים את העולם מפני החבר'ה הרעים - כלומר, השוטרים - מתבררים בסופו של דבר כאנשים רעים בעצמם. זו תחושה קשה, שאי אפשר לסמוך על מי שאתה אמור לסמוך עליו.

אירוע ה"וול ד'איב", הוא אירוע שאני, כמו הרבה צרפתים מודרניים למשל, לא שמעתי עליו כלל וכלל עד שניגשתי לקרוא את הספר הזה. כל כך הרבה שמענו אודות מלחמת העולם השנייה והשואה, אבל מסתבר שיש עוד מה לגלות.
השוטרים הצרפתיים, בהוראת הנאצים הגרמנים, צוו לגרש את יהודי צרפת מבתיהם, ולשלוח אותם למחנות בפולין. הם מילאו את פקודותיהם ולא ניסו להתנגד. והבתים שהיהודים גרו בהם? אזרחים צרפתיים שאינם יהודים, עברו לגור בהם כי המחירים היו זולים והבתים מרווחים. ומה עם המשפחות שגרו בהם קודם? למי אכפת. יש דירה.
לא פלא שהצרפתים המודרניים לא שמעו אודות האירוע הזה. לצרפתי לא נעים לשמוע על משהו רע שצרפתי אחר עשה, בדיוק כשם שהישראלים נעים במושבם בחוסר נוחות כשנחשפים למיקרים של "ישראלים מכוערים". כי ככה זה, כשהחבר'ה הטובים הופכים לחבר'ה הרעים...

הספר נפתח באירוע פרי דימיונה של הסופרת, המתרחש בפריז של הימים האפלים ההם, ומתרכז בשרה, ילדה יהודייה שנאלצת לעזוב את דירתה יחד עם בני משפחתה כי היא יהודייה. במעשה של טירוף וייאוש, מחליטה לנעול את אחיה בארון, כשהמפתח מוסתר בבגדיה, והיא מבטיחה לו שכשתוכל לחזור, תשחרר אותו. אלא שהעיניינים מסתבכים, ושרה עוברת טלטלות פיזיים ונפשיים כאחד, שמצלקות את גופה ונפשה לעד, וכן גם את הסובבים אותה.

ומסתבר שלא רק את הסובבים אותה. אלא גם את ג'וליה, עיתונאית אמריקאית שמתגוררת בצרפה עם בעלה הצרפתי. היא מתבקשת לכתוב כתבה בעיתון שסוקרת את האירועים הללו, ובמהלך המחקר שלה מגלה שהדירה של חמותה היא... הדירה שהייתה שייכת למשפחתה של שרה!
ג'וליה מנסה להתחקות אחר עקבותיה של שרה. והיא רוצה רק דבר אחד - להתנצל. להתנצל על רוע הלב של הצרפתים עצמם, ולהראות שיש אנשים כמוה שלא מתעלמים ועוצמים עיניים. שמבינים שזה לא נעים כשמישהו מהעם שלך, מהחבר'ה הטובים, הופך להיות אחד מהחבר'ה הרעים. אבל יודעים דבר אחד: שאם רק יבקשו סליחה, החבר'ה הטובים שנהיו רעים כבר לא יהיו כל כך רעים...
האם היא תצליח להתחקות אחר עקבותיה של שרה? האם תהיה סגירת מעגל בסיפור הזה בין העם הצרפתי ליהודי צרפת שגורשו? תקראו את הספר ותגלו.

ספר מקסים ונוגע ללב, וגם כל כך אקטואלי. המסר של הסקירה שלי ברור: גזענות של שוטרים לבנים כלפי אנשים שחורים, וגזענות של הנאצים כלפי היהודים, זה היינו הך.
מאחל לכולנו עולם ללא גיזענות מכל סוג שהיא. ששלום ישרור בין כל האנשים בעולם. שלא יהיו חבר'ה רעים או חבר'ה טובים - שכולם יהיו חבר'ה. ושהכל יהיה אחלה. אמן.

*מקדיש את הביקורת הזו לסקאוט, שהשאילה לי את הספר. תודה! את חבר(')ה טובה!

קראתי את הספר בנשימה עצורה. לא יכולתי להפסיק.
התיאורים, התפתחות העלילה והזוועה שהתחוללה לא יצאו לי מהראש,
הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו היו לי דמעות.
לא הכרתי את פיסת ההיסטוריה הזו, משום מה, בשיעורי היסטוריה לא חשבו שנכון ללמד את התיכוניסטים על זוועות שהתרחשו מחוץ לפולין וגרמניה -וחבל שכך...
הספר הזה פתח צוהר לתקופה אפלה בהיסטוריה של צרפת שלא הכרתי.
אבל מעל הכל-הספר הזה הוא אחד המרגשים שקראתי

לכאורה ממבט ראשון עושה רושם של עוד ספר על השואה, כפי שהתרגלנו לראות לאחרונה רבים וטובים כמוהו. אולם לאחר קריאה מעמיקה מסתבר שזוועות השואה הם רק הנושא המשני בסיפור.
הספר עוסק בעצם בהתמודדות של העם הצרפתי בני הדור השני והשלישי שלאחר השואה עם מעשיהם או יותר נכון אדישותם של הוריהם לזוועות הנאצים שהתרחשו בפריז של שנת 1942.
הסיפור מסופר לסרוגין דרך עינהן של שרה סטזי'נסקי ילדה יהודיה בת 12 שבחודש יולי 1942 נלקחה מביתה על ידי המשטרה הצרפתית יחד משפחתה למחנות מעצר ומאוחר יותר לאושוויץ, וג'וליה ג'רמונד עיתונאית אמריקאית המתגוררת בפריז, שמתבקשת לסקר עבור העיתון בו היא עובדת את מאורעות היום הנורא ההוא וול ד'איב שהתרחש לפני שישים שנה. כאמור הקורא מתוודא מיד בתחילת הספר לסודה הנורא של שרה הקטנה שבמעשה של רגע מחליטה בזמן הפינוי להחביא ולנעול את אחיה הקטן בן השלוש בארון סתרים בקיר ביתה תוך הבטחה שתחזור לשחרר אותו בקרוב. האם אכן תחזור....
ספר מרתק שמאפשר נקודת מבט אחרת ושונה על התקופה הנוראה. מומלץ בחום !

ספר מרגש ומיוחד מאוד, לא יכולתי לעצור את הקריאה.
תמיד נושא השואה גורם לעצב רב בלב.
למרות שהסיפור הוא פרי דמיון של הסופרת, אך לצערי המון מהכתוב קרה במציאות.
קטעים רבים מהספר גרמו לי להצטמרר, פעימות הלב האיצו, גם בשל הכעס שחשתי וגם מהמתח.
סיפור מעניין על ילדה קטנה שניצלה ממחנה הגטו, במקביל יש את העיתונאית שחוקרת במקרה את האירוע של הילדה.
העיתונאית נחשפת לסוד שקשור למשפחת בעלה ולילדה הניצולה.
כל מי שיקרא את הספר הזה, לא יישאר אדיש.
הספר מותח, מסקרן, מעניין, עצוב ועוד המון.
מרגע שמתחילים לקרוא, לא ניתן להפסיק.
אהבתי מאוד, ממליצה לכולם.

המפתח של שרה הוא מפתח פליז ישן, מהסוג הפשוט ביותר ועם זאת חזק מספיק לשרוד את המלחמה ההיא- ובדיוק כמו המפתח כך גם הסיפור הזה. הכתיבה פשוטה,נטולת יומרות או תחכום. לא מצאתי שום שכבות או עומק- ובמקרה הזה- שמחתי. הסיפור עצמו מספיק חזק ועוצמתי ולא צריך הרבה קישוטים. זהו סיפור אנושי מזעזע על תקופה שחורה שחורה בתולדות האנושות בכלל וצרפת בפרט. במרכז הספר עומדות ילדה אחת יהודיה-צרפתיה בשם שרה בשנות ה40 מחד ואשה אחת נוצריה צרפתיה בשנות ה2000 מאידך הסיפור שלהן מצטלב בנקודה מסויימת ודרכו עוברת חווית השואה של אזרחיה היהודיים של צרפת. אני, באופן אישי, לא יכולתי להניח את הספר... הסוף למרות הכל לא בהכרח צפוי- והכתיבה לטעמי מתאימה לכל הגילאים. 8 בסולם ליבי. (היום ערב יום השואה- ואנחנו נזכור- ולעולם לא נשכח.)

קראתי את הספר בנשימה עצורה .... הספר מעולה מספר מנקודת מבטה של ילדה בת עשר, על הנפש העדינה הפגועה והבוגרת כאחד מצד שני על עיתונאית שחוקרת את המקרה של אותה ילדה , זהו אחד הספרים שמשאיר בך חותם מכמה כיוונים מצד אחד על החיות אדם שהיו הגרמנים הצרפתים וכל מי שמתלווה אליהם מצד שני אנשים טובים חסידי אומות העולם ומצד שלישי והכי חשוב בעיני החובה לזכור ולא לשכוח את היקרים שהלכו לבלי שוב ......מומלץ תהנו