שמתי את הספר בשתי רשימות קריאה, ברשימת ספרים שאהבתי לקרוא ושאני חושבת שהם גדולים וברשימה שקראתי לה "השמות המופרכים". זה שם כל כך מופרך שכתבו אותט בקטן מתוך כוונה כנראה שהקונים יראו את שם המחברת ויסמכו עליו, או יבקשו את "ההוא של אמונה אלון". אף אחד לא יטרח לזכור שם חידתי שמכיל שתי מלים שכל אחת מהן עם כינוי גוף שונה, זה מבלבל מדי. דירגתי וסיווגתי, אבל איכשהו לא טרחתי לכתוב סקירה, ואולי ניסיתי ולא הצלחתי לסיים ולנסח. זה דבר שקורה לפעמים, אפילו בספרים שהחלטתי שהם טובים. לפעמים המילים לא מסתדרות, ולא עובד לי לספר מה בעצם מצאתי בספר ולמה אחרים צריכים או לא לקרוא אותו גם הם.
ענבר בר טוב היא ילדה חריגה, או לפחות ככה היא מרגישה. היא חריגה בשם שלה, לעומת חמשת אחיה הגדולים ואחיה הקטן שזכו כולם לשמות "מתנחליים" כבדים הנשמעים סבירים והגיוניים בסביבה שבה היא גרה. לעומת יראת וטוהר ויהוידע, ענבר נשמע מוזר ושונה. היא חריגה בתחושת הכבדות הגופנית והנפשית שלה מול בנות השתים עשרה איתן היא לומדת. ענבר מרגישה זקנה, אולי בת אלף. היא חריגה במצב המשפחתי שלה, כי אבא שלה, עד לאחרונה איש משפחה מהוגן ועורך דין במקצועו, החליט לעזוב את הבית שלהם, את המקצוע שלו, ואולי גם את אחריותו כאב. וענבר חריגה כי היא שומעת קולות. לא סתם קולות שהם, אלא קול אחד מובחן, עתיק, שמספר לה סיפור משפחתי מודחק.
ענבר אינה היחידה שמתמודדת עם השבר במשפחה. כל אחד מאחיה ואחיותה של ענבר מתמודד בדרכה או בדרכו עם ההחלטה של האב, כולל יראת שהיא רק בת 24 וכבר אם לשלושה ומתגוררת במאחז הקרוב. מיכל ברטוב, היא אמא של ענבר, מנהלת האולפנה הנערצת, מתמודדת עם פרידה מבן הזוג במקביל לפטירה של סבתא שלה חיה, לפיגוע החבלני שהיכה קשות בבית השכנים, ולבן הקטן כרמי שמפתח התנהגויות אובססיביות שמחוברות במחשבה שלו לצורך להגן על המשפחה. כל זאת מתוך ניסיון לא לפגוע בכהוא זה בשגרת העבודה ובשגרת ניהול הבית. סבתא של ענבר, דבורה, מתמודדת עם אובדנה של האם שגידלה אותה כל חייה ועם סיום חיי הנישואין שלה עצמה.
יש כאן הרבה מאוד דמויות, והרבה מאוד מערכות יחסים, וארבע הזדמנויות שונות להסתכל על חיי נישואים בדורות שונים, שזה בעצם עיקר הספר, ועל יחסי הורים וילדים. הסיפור המשפחתי ההיסטורי שהולך ונגלה בהדרגה יוצר תחושה של סיפור בלשי שהגיבורה שלו היא ענבר, ילדה מלאה, מסורבלת, שתקנית ולא חברותית בשנה של בת המצווה שלה. היום, בקריאה שניה, כבר פחות אהבתי את הספר. לא שהוא לא טוב, אבל יש לו חולשות שלא שמתי לב אליהן בפעם הראשונה שקראתי, והפעם בלטו לי מאוד. משפחת ברטוב מורכבת ממיכל ודורי וילדיהם, ומהמשפחה המורחבת בצד של מיכל עד ארבעה דורות אחורנית. לעומתם בולט מאוד החלל בצד של דורי. אין לו הורים, אין לו אחים, אין לו חברי ילדות, ואין שום צידוק עלילתי להעדר של כל אלה. דורי בא מהכלום והולך אל הכלום, וגם עולמו הפנימי כמעט ואינו מוזכר, והוא משמש רק רקע עלילתי לנשים בספר.
אני לא אוהבת שספרים עושים שימוש בגופן שונה או במתכונת הדפסה שונה לצרכי סימון והבלטה. אני בוודאי לא אוהבת כתיבת פרוזה בשורות קצרות וחתוכות. לכן הנטייה שלי היתה לדלג על החלקים הללו בתקווה שהם לא חשובים לעלילה, או שהטקסט ה"נורמלי" יבהיר את תוכנם. אז זה לא כל כך עובד, והטקסט נותר חידתי. מסתבר שגם אם קוראים את החלקים האלה הטקסט חידתי משום שאמונה אלון לא מקלה על הקורא ולא מסבירה מי הדובר. לקחתם ליד ספר שהשם שלו חידה שאינה מוסברת עד העמוד האחרון? אז תתמודדו בבקשה עם עוד חידות במהלך העלילה.
העלילה מתרחשת, וכנראה נכתבה, כשברקע האינתיפאדה השניה. זה בולט מאוד בתחושות, באווירה בהתנחלות עלומת השם, בירושלים, בהר הזיתים, מתאר חלק מהפחדים בציבור שחי את התקופה וחלק מהאוירה הכוללת. דורי ברטוב לא נכנס סתם ככה למשבר גיל העמידה שיוצר אצלו פתח לפירוק נישואיו, הגורם הוא מותו בפיגוע של חבר ושכן שלו. האינתיפאדה נוכחת גם בסצנה מלודרמטית ומיותרת לחלוטין מבחינה עלילתית לקראת סוף הספר. יתכן שבפעם הראשונה שקראתי הזדהיתי מאוד עם התחושות והאוירה, והפעם בקריאה השניה זה הרבה פחות נוכח.
כך או כך, נהניתי. גם בקריאה השניה. גם למתוח ביקורת זה כיף. גם להתעמק יותר בעלילה המקבילה, זו שכתובה בשורות קצרות ובגופן שונה ולתהות האם יתכן שהתקיימה, ולגלות מחדש את פשר השם החידתי, ממש בשורות האחרונות של הספר. הספר טוב, גם אם אינו בהכרח מהגדולים שקראתי.
