ביקורת ספרותית על פצע - ספריה לעם #606 מאת עדי אבלס
ספר בסדר

---

****


האמת היא שהביקורת של איילת על הספר הזה היא באמת מעולה, ובזכותה קראתי אותו בעצמי.
בסיום הקריאה אני מנסה למצוא בכל זאת את המילים שלי על מה שקראתי. הרעיון מצא חן בעיני, כי כרגיל אצל רעיונות וספרים טובים, הם גורמים לקורא לחשוב על עצמו, ולאו דווקא על גיבורי הספר, שמהווים סוג של מראה אל מול פניו של הקורא וגורמים לו לשאול את עצמו שאלות. הספר, בקצרה, מתאר את קורותיו של דניאל, שבעקבות אירוע פעוט בינו לבין אשתו מתחיל לבחון את חייו בתשומת לב יתירה, בעיקר סביב סוגיית הכנות ביחסים בין אדם לאדם. מדוע כולם "מציגים", ומשקרים - גם שקרים לבנים - ללא הרף? מה תפקידו של טאקט והאם כשאנחנו לא אומרים תמיד את כל מה שאנחנו חושבים, זהו חוסר כנות? האם יש גבול לכנות? ומה יקרה למי שיעז לחצות אותו?
בכלל, לא מדובר בנושא חדש שלא שמענו עליו. יש סרט לא רע של ג'ים קארי שנקרא Liar Liar שבו מתגשמת כביכול משאלתו של הבן הקטן של קארי שמגלם עורך דין חלקלק ושקרן, והיא שאביו לעולם לא ישקר. יש בזה משהו ילדותי ותמים, והקומדיה של ה"טעויות" מתבקשת. אני זוכר את עצמי בגיל 17-18 עולה על בריקאדות עם ההורים שלי או כל מי שהסכים להקשיב לי, רותח מצדק אין קץ, תובע יושר וכנות מכולם. ובדיוק האינפנטיליות השטוחה והמתלהמת הזאת הפריעה לי בספר, עם ה"אקספרימנט" הזה של גיבור הספר, להחליט להיות כן, תמיד ובכל מחיר.
סגנון הכתיבה של עדי אבלס מזכיר לי במידה רבה את זה של סראמאגו, סוג של מספר לירי יודע כל שמרחף מעל הסיטואציות במבט אירוני ובוחן, מתעכב על מראות והלכי נפש ומוביל את הקורא בחכמה למקומות הרצויים. עם זאת, כמו אצל סראמאגו, גם כאן הסיפור והתיאורים הופכים לעתים לטרחניים ומעצבנים, וזאת על חשבון הסיפור ועיבוי הדמויות. דמותו של דניאל לא חושבת ומתנהגת כאיש בן שלושים ושמונה (ואני יודע), וכל אימת שאני מנסה לדמיין את מראהו עולה במוחי דמות איש חבוש משקפיים בשנות החמישים לחייו עם שיער בהיר ומקליש, אך כאמור עם דעות נחרצות של נער מתבגר. גם שאר הדמויות חסרות ייחוד בעיניי, וחבל כי הספר מעניין ברובו, כתוב בהומור דק ומדוד ומעלה סיטואציות מפליאות בדיוקן ובאותנטיות שבהן.

וכל זה נחמד, אך כמו שאומרים בפרסומת ההיא - אבל לא מצויין.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על פצע - ספריה לעם #606