רבות שמעתי על ברברה טוכמן וזה ספרה הראשון שאני קורא. המגדל הגאה אמור לתת לנו מבט נרחב על הקורות באירופה וארה"ב במשך כרבע מאה לפני המלחמה העולמית הגדולה, הלא היא מלחמת העולם ראשונה, המלחמה הטראומטית ביותר, אפילו יותר ממלחמת העולם השניה. אבל לא במלחמה עסקינן, כי אם באווירה של רבע המאה הקודמת למלחמה.
הפרק הראשון עוסק בבריטניה. כבר בדפים הראשונים אנו עדים למצעד שמות, ניים דרופינג בעברית, בלתי פוסק. זה מתחיל בפרק הבריטי ובסה"כ הספר מונה מאות שמות, בקצב מסחרר. מי שלא קרא דבר על התקופה ההיא יחוש סחרחורת ומבטו יתערפל ויזדגג. טוכמן ניסתה להוכיח דקדנס ומה שהתקבל זה... סדרה תקופתית של ה-BBC. היא ניסתה להוכיח שהבגדים המפוארים, המזון המשובח, הטירות והעיסוק בציד, אבל ממש מעט בפוליטיקה, כי זה הרי לא עיסוק יאה לאריסטוקרט, ייגמר בבכי. זה אכן נגמר בבכי, כי הנה צריך לחכות שבוע לפרק הבא של משפחת פורסיית/פאליסר/על אדונים ומשרתים/דאונטון והערוץ הראשון לא מעלה בדעתו להעלות הכל לאינטרנט לצפיית בינג'. אופס, אינטרנט אפילו לא היה וצריך לחכות שבוע, אבוי.
הפרק השני דילג לארה"ב וזה כבר היה מיותר. מצעד השמות הצטמצם לשמות אלמוניים יותר ולא אמר כלום.
הפרק השלישי היה הפרק שעסק בהרחבה יתרה בפרשת דרייפוס. מצעד השמות היה עצום ממש. הרי כל המי ומי גר מאז ומעולם בפריז. לטעמי בצדק. מאחר וכל המי ומי עסק בפוליטיקה - שם זה היה דווקא תחביב מענג ומסעיר - או באמנות או בעתונאות, כולם טמנו ידם בצלחת, התלכלכו כיאות בצבעים עליזים ואחר כך עשו כפות על הקירות. השמות היו מוכרים עד זרא. הרי לכולם שם של תחנת מטרו וכמי שנוסע שוב ושוב לפריז, כולם מוכרים. אני לא משוכנע שדרייפוס ממש גרם למלחמת העולם הגדולה, אבל חידד שוב את המתחים של הצרפתים בינם לבין עצמם ובינם לבין פרוסיה, שזה דווקא לא מעט לגרום למלחמה. פרק עסיסי, אבל הרבה פחות מעניין וכתוב לבטח פחות טוב מספרו של רוברט האריס "קצין ומרגל", העוסק כולו בפרשת דרייפוס. אם להיות אפילו יותר קטנוני, הפרק הצרפתי הוא ממש חרפה מבחינת תעתיק השמות בתרגום, שהוא גם לא נכון וגם לא אחיד. ספר כזה הוא ממש פרוייקט וחוסר דיוק תורם רבות לחוסר ההנאה. עניין ממש לא אופיינו להוצאת דביר.
הפרק הרביעי עוסק בדבר הזה, שקשה להתרגל אליו, שלום עולמי. עיתונאי בשם סטד החליט לעשות נפשות למען הרעיון המשונה הזה של שלום. בסנקט פטרבורג הרימו הרוסים את הכפפה והחליטו על ועידה בינלאומית. הועידה התכנסה ב-1899 בהאג, בהשתתפות עשרות מדינות. קל זה לא היה משום התחושה הגרמנית שהשגשוג שלהם, בעיקר זה הנוגע לנשק חדיש, ייקטע. לטעמם, מי שיש לו נשק כזה צריך לשלוט והנה שמים להם מקלות בגלגלי הטנקים.
גם הפרק הבא נוגע איכשהו בגרמניה, הפעם במוסיקה הקלאסית שלהם. מי ששולט ביד רמה הוא ריכרד שטראוס ובד בבד מתגלה גם ניטשה. זהו בהחלט הפרק החזק בספר, העוסק בסער ובפרץ של המוזיקה - לגמרי זו הגרמנית. אם יש מלחמה שנעים ללחום אותה, זוהי מלחמת המוזיקה. גרמניה מראה עליונות מוחלטת והמוזיקה שלה מיוצגת באולמי הקונצרטים מארה"ב ועד רוסיה.
הפרק האחרון, אחרי דילוג על הפרק האנגלי, שוב עוסק בסוציאליזם בכלל ובז'אן ז'ורס בפרט. סוציליסט מעשי זה כובש לבבות עד שהוא עצמו נכבש בידי מתנקש ממש עם תחילת המלחמה העולמית הגדולה – מלחמת העולם הראשונה.
שני דברים עוברים בראש למקרא הספר: תפסת מרובה, לא תפסת, וכן: מרוב עצים לא רואים את היער. טוכמן הלכה לאיבוד בשפע המאורעות שהניבה אירופה טרם המלחמה. מצעד השמות היה אינסופי, מאורע כבש מאורע. הקפיטליזם הואשם בחרחור מלחמה והסוציאליזם קרא לפועלי העולם להתאחד כשגרמניה שוב ושוב, ביעילות אופיינית, מראה את חוזקה הן בתעשייה והן במוזיקה, והיא אוחזת במקל משני קצותיו.
האם הספר הוא שיעור בהיסטוריה? אם כן, מי שאוהב היסטוריה יישאר עם חצי תאוותו בידו אל מול השפע המבלבל. מי שלא אוהב, ימשיך גם עתה לא לאהוב.

525 עמודים של היסטוריה הארדקור שנהניתי לקרוא! לא למדתי הרבה בבית ספר על היסטוריה שמעבר למלחמת העולם השניה ומעניין לבוא קצת בוּר לספר הזה, יש הרבה מה לכתוב עליו אז אני אשתדל להשאיר את זה בגדר ביקורת ולא תקציר.

הספר הזה הוא בעצם אסופה של 8 מאמרים שכל אחד עניין אותי בדרכו, ולכל אחד יהיה פייבוריט שונה. מאוד כיף לקרוא אותם בדיעבד, כי אתה כמעט מחויב לקרוא את הספר בהקשר של התקופה שבה אתה נמצא ולמתוח השוואות. חוויית הקריאה שלי (קצת אחרי ה-7 באוקטובר) תהיה שונה במידה מסוימת ממי שקרא את זה כמה שנים לפני או אחרי. חלק מהתגובות גם פה מכילות השוואות בין אירועי הספר לימים שבהם נכתבו.

אנשים מדברים פה גם על סגנון הכתיבה של ברברה, שמכניס חיים ועניין לקורות היבשים של ההיסטוריה שעליה היא כותבת, ממש כמו צהובון של התקופה או כמו עונה 3002 של משחקי הכס. אחת החוויות שהיו לי תוך כדי הספר שלדעתי מסמלת את הכוח של הכתיבה שלה, היא הקריאה על האנשים המרתקים והמוגזמים, שהקדישו את כל חייהם למען חזון וחלום דרמטי של עולם חדש שיבוא עם המאה החדשה. את מי העליבו, מה אמרו, במי בגדו, במי התנקשו ועם מי שכבו. אז כמובן שאמרתי לעצמי, ’וואי אני חייב לחפש עוד על האנשים האלה, איך לא שמעתי עליהם אף פעם?!' ובחיפוש בגוגל קופץ לי רק ערך וויקיפדי מייגע עם תמונה שחור-לבן מגורענת של דיוקן חסר הבעה, שאין מצב שאטרח לקרוא אפילו שורה. חלק מהאנשים שם לא מופיעים בכלל באינטרנט שזה מעיד על מחקר סוּפר מעמיק.

אתה כל הזמן מופצץ במידע בלתי פוסק שנכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, אבל בדרך מצטיירת תמונה מאוד מדויקת של הלך הרוח של התקופה.

אז אולי גרמניה לא שולטת בעולם, ולא הייתה שביתה כללית שנבעה מפעולה ספונטנית ואלימה שבישרה את סופה של האכזריות הקפיטליסטית, ולא הגענו לאוטופיה קומוניסטית-אנרכיסטית-פציפיסטית-סוציאליסטית-פאשיסטית... אבל לפחות יש לנו יום עבודה של 9 שעות!

מעוד ביקורות ברחבי המרשתת, ראיתי הרבה אנשים טיפה טרחנים שכועסים שהיא לא כתבה יותר על מזרח אירופה והבלקנים (לדעתי חלק מזה נובע מקצת אנטישמיות מעודנת / קנאה מקצועית / התרברבות היסטוריה מאצ׳ואיסטית) שאם הייתי היסטוריון והיה לי יותר אכפת, אז הייתי מסכים. הספר מתמקד במערב אירופה, ארה"ב ורוסיה, וכנראה שלא הייתי מנחש שהיו עוד מדינות באירופה רק מקריאה בספר הזה. אבל דיינו, עוד מדינה או שתיים היו מנפחות את הספר הזה ל-1000+ עמודים.

אני בהחלט מוסיף לרשימה את הספרים האחרים שלה שזכו במיני פרסים, אבל אני צריך קצת לנשום לפני. אז אם תככים ומזימות בין דמויות היסטוריות והתנגשות של השקפות עולם מעניינים אתכם, הספר הזה מומלץ!

יש לא מעט דברים שמייחדים את האופן שבו ברברה טוכמן כותבת היסטוריה, כמו בחירה אקלקטית של עובדות מתחומים שהקשר שלהם לנושא הוא לכאורה רופף, עובדות רכילותיות, מגמות מוזיקליות, כאלה, ושזירה שלהן כך שהכל נראה רלוונטי ובעל משמעות שחורגת מזו שהייתי מייחסת לעובדה היבשה, או כתיבה מנקודת מבט שיפוטית, לאו דווקא ערכית, בעיקר ביחס לבעלי ההשפעה, כשהיא בוחנת את היכולות וחוסר היכולות שלהם ומתייחסת אליהם לא פעם בהומור, לפעמים אירוני ולפעמים סרקסטי, מידי פעם גם בהערכה.

אבל יותר מכל אלה מה שהוא גם מפתיע, בטח בהתייחס לזה שמדובר בהיסטוריה, וגם נראה לי מאד מאד קשה, זה העובדה שהיא כותבת כאילו היא לא יודעת את הסוף.

בספר הזה היא מתארת את אירופה ואמריקה ב 25 השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. זה לכאורה מכתיב איזה נתיב מאד ברור של דבר שמוביל לדבר שמוביל לדבר, קצת כמו הקונסטרוקציות האלה שבונים בספרי מתח, כשבוחרים בקפידה את העובדות הנחשפות כדי שבסופו של דבר יתבררו כל פרטי העלילה. רק שטוכמן, אולי כמו סופר מתח טוב (אני לא ממש יודעת. אין לי מספיק נסיון) בוחרת שלא ללכת בנתיב הזה, נתיב שעלול להוביל למסקנה שלא היתה ברירה והיתה רק אפשרות אחת. היא פורסת יריעה רחבה כך שאפשר לראות הרבה צמתים, בכל אחד מהם יש אינטרסים צרים ורחבים, בכל אחד מהם עומדים אנשים, בעיקר גברים, כאלה שיש להם נשים וילדים ואהבות ופחדים, ואגו, בגודל משתנה, וההחלטות שמתקבלות הן תולדה של כל האוסף הזה שחלקים כל כך גדולים ממנו לא באמת לוקחים בחשבון את עתידם של שאר האנשים, רק שהם אלה שבסופו של דבר יוצרים אותו.

בישראל של 2016 זה לא תענוג גדול לקרוא על התקופה הזאת, תקופה שבה הפוליטיקה הבריחה את בעלי התודעה של אחריות חברתית והותירה את המגרש, פרט לנקודות אור מעטות, בידי עסקנים שבטיים וצרי אופק, תקופה שבה הלאומנות הלכה והתחזקה על גבם של צדק, מוסר ואמפתיה, תקופה שבה שאיפות איפריאליסטיות לא היו משהו שצריך להסתיר. ואני שואלת את עצמי אם פעם, בעוד ככה וככה שנים, מישהו יוכל לתאר את המציאות שלנו כמו שהיא עכשיו, כשיש כל כך הרבה אנשים שחושבים שהדרך שאנחנו הולכים בה יכולה להוביל למקום טוב. זה בלתי נתפס בעיני.

ברברה טוכמן מפורסמת, בעיקר בזכות יצירת המופת מצעד האיוולת.
אבל ברברה טוכמן זה לא רק, מצעד האיוולת. זה גם המגדל הגאה.
הספר מאיר ומרחיב על מספר נושאים בפרק הזמן של כ 25 שנה טרם מלחמת העולם הראשונה.
מככבים בו אנרכיסטים ואימפריאליסטים, סוציאליסטים וקפיטליסטים אצילים וליברלים.
קצת מייגע הואיל וזרוע פירוט רב של פרטים ותתי פרטים יבשים שלא מוסיפים לקורא , ברברה יכלה לחתוך 100 עמודים ויותר.
פחות מוצלח מהמצעד , אך סך הכל טוב.

ברברה מבטיחה לנו ספר היסטוריה - סקירה רחבה של העולם לפני מלחמת העולם השנייה. אך במקום זאת אנחנו מקבלים משהו אחר לגמרי, והשמהו הזה מדהים!
בספר היא בוחרת בכל פרק מדינה משמעותית אחרת, ובוחרת לתאר תנועה אחת או אדם אחת דרך כתיבה עיתונאית מרתקת. לפעמים היא בחרה בפרסונה שולית, שאפילו "בהיכל התהילה" הויקפדאי לא זכתה להנצחה, אבל היא מעירה אותה לחיים בצורה כ"כ צבעונית ומדויקת שהספר מרגיש כמו מסע אמיתי בזמן.

גישה יחודית ומעניינת לכתיבת הסטוריה. התקופה הנדונה היא 25 השנים שלפני מלחמת העולם ה-I והסופרת ההסטוריונית המעולה ברברה טוכמן מתארת אותה דרך פריזמות ספציפיות לתקופה כמו המלחין ריכרד שטראוס שסגנון הלחנתו שיקף את האנרגיה המודרנית המתפרצת של גרמניה או משפט דרייפוס שהעביר בסיומו את צרפת מגישה מלוכנית לשלטון העם. תחילתה של ההגמוניה האמריקנית בעולם דרך בניית הצי וההסתבכות הראשונה שלה בפיליפינים,
וצמיחתה של התנועה הליברלית-סוציאליסטית באנגליה עם תום התקופה הויקטוריאנית הממושכת. הכל מוליך אל נק' האל-חזור של המלחמה ששנים קודם שידעו שתפרוץ תקנו בועידת האג את תקנות הגבלת החימוש ואמנת ז'נבה. יש מקבילות מסוימות לתקופתנו אנו 100 שנים בדיוק מאוחר יותר אבל עם אנרגיה מבעבעת מכוונים אחרים.
התחושות זהות באופן מטריד.
הספר האחר שלה "אוגוסט 1914" הוא המשכו הטבעי של ספר זה.