רבות שמעתי על ברברה טוכמן וזה ספרה הראשון שאני קורא. המגדל הגאה אמור לתת לנו מבט נרחב על הקורות באירופה וארה"ב במשך כרבע מאה לפני המלחמה העולמית הגדולה, הלא היא מלחמת העולם ראשונה, המלחמה הטראומטית ביותר, אפילו יותר ממלחמת העולם השניה. אבל לא במלחמה עסקינן, כי אם באווירה של רבע המאה הקודמת למלחמה.
הפרק הראשון עוסק בבריטניה. כבר בדפים הראשונים אנו עדים למצעד שמות, ניים דרופינג בעברית, בלתי פוסק. זה מתחיל בפרק הבריטי ובסה"כ הספר מונה מאות שמות, בקצב מסחרר. מי שלא קרא דבר על התקופה ההיא יחוש סחרחורת ומבטו יתערפל ויזדגג. טוכמן ניסתה להוכיח דקדנס ומה שהתקבל זה... סדרה תקופתית של ה-BBC. היא ניסתה להוכיח שהבגדים המפוארים, המזון המשובח, הטירות והעיסוק בציד, אבל ממש מעט בפוליטיקה, כי זה הרי לא עיסוק יאה לאריסטוקרט, ייגמר בבכי. זה אכן נגמר בבכי, כי הנה צריך לחכות שבוע לפרק הבא של משפחת פורסיית/פאליסר/על אדונים ומשרתים/דאונטון והערוץ הראשון לא מעלה בדעתו להעלות הכל לאינטרנט לצפיית בינג'. אופס, אינטרנט אפילו לא היה וצריך לחכות שבוע, אבוי.
הפרק השני דילג לארה"ב וזה כבר היה מיותר. מצעד השמות הצטמצם לשמות אלמוניים יותר ולא אמר כלום.
הפרק השלישי היה הפרק שעסק בהרחבה יתרה בפרשת דרייפוס. מצעד השמות היה עצום ממש. הרי כל המי ומי גר מאז ומעולם בפריז. לטעמי בצדק. מאחר וכל המי ומי עסק בפוליטיקה - שם זה היה דווקא תחביב מענג ומסעיר - או באמנות או בעתונאות, כולם טמנו ידם בצלחת, התלכלכו כיאות בצבעים עליזים ואחר כך עשו כפות על הקירות. השמות היו מוכרים עד זרא. הרי לכולם שם של תחנת מטרו וכמי שנוסע שוב ושוב לפריז, כולם מוכרים. אני לא משוכנע שדרייפוס ממש גרם למלחמת העולם הגדולה, אבל חידד שוב את המתחים של הצרפתים בינם לבין עצמם ובינם לבין פרוסיה, שזה דווקא לא מעט לגרום למלחמה. פרק עסיסי, אבל הרבה פחות מעניין וכתוב לבטח פחות טוב מספרו של רוברט האריס "קצין ומרגל", העוסק כולו בפרשת דרייפוס. אם להיות אפילו יותר קטנוני, הפרק הצרפתי הוא ממש חרפה מבחינת תעתיק השמות בתרגום, שהוא גם לא נכון וגם לא אחיד. ספר כזה הוא ממש פרוייקט וחוסר דיוק תורם רבות לחוסר ההנאה. עניין ממש לא אופיינו להוצאת דביר.
הפרק הרביעי עוסק בדבר הזה, שקשה להתרגל אליו, שלום עולמי. עיתונאי בשם סטד החליט לעשות נפשות למען הרעיון המשונה הזה של שלום. בסנקט פטרבורג הרימו הרוסים את הכפפה והחליטו על ועידה בינלאומית. הועידה התכנסה ב-1899 בהאג, בהשתתפות עשרות מדינות. קל זה לא היה משום התחושה הגרמנית שהשגשוג שלהם, בעיקר זה הנוגע לנשק חדיש, ייקטע. לטעמם, מי שיש לו נשק כזה צריך לשלוט והנה שמים להם מקלות בגלגלי הטנקים.
גם הפרק הבא נוגע איכשהו בגרמניה, הפעם במוסיקה הקלאסית שלהם. מי ששולט ביד רמה הוא ריכרד שטראוס ובד בבד מתגלה גם ניטשה. זהו בהחלט הפרק החזק בספר, העוסק בסער ובפרץ של המוזיקה - לגמרי זו הגרמנית. אם יש מלחמה שנעים ללחום אותה, זוהי מלחמת המוזיקה. גרמניה מראה עליונות מוחלטת והמוזיקה שלה מיוצגת באולמי הקונצרטים מארה"ב ועד רוסיה.
הפרק האחרון, אחרי דילוג על הפרק האנגלי, שוב עוסק בסוציאליזם בכלל ובז'אן ז'ורס בפרט. סוציליסט מעשי זה כובש לבבות עד שהוא עצמו נכבש בידי מתנקש ממש עם תחילת המלחמה העולמית הגדולה – מלחמת העולם הראשונה.
שני דברים עוברים בראש למקרא הספר: תפסת מרובה, לא תפסת, וכן: מרוב עצים לא רואים את היער. טוכמן הלכה לאיבוד בשפע המאורעות שהניבה אירופה טרם המלחמה. מצעד השמות היה אינסופי, מאורע כבש מאורע. הקפיטליזם הואשם בחרחור מלחמה והסוציאליזם קרא לפועלי העולם להתאחד כשגרמניה שוב ושוב, ביעילות אופיינית, מראה את חוזקה הן בתעשייה והן במוזיקה, והיא אוחזת במקל משני קצותיו.
האם הספר הוא שיעור בהיסטוריה? אם כן, מי שאוהב היסטוריה יישאר עם חצי תאוותו בידו אל מול השפע המבלבל. מי שלא אוהב, ימשיך גם עתה לא לאהוב.
