ברשותכם, אפתח בסיומת: מעולה! בעיניי :-)
כמו שמי מכם יודעים כבר, או שתדעו בעוד מספר מילים, יש לי חוק בלתי כתוב אך לא-מוצפן שאומר שאיני קוראת את כריכתו האחורית של הספר לפני שסיימתי לקרוא אותו, לבל תהרס לי חוויית הקריאה. כך שכל תוכן הספר בא לי בהפתעה גמורה, וזה רק הוסיף להנאה.
הספר כתוב בשפה קלה, אך מרובב חידושים תוכניים והפתעות שלא נגמרות. יש בו המון הסברים על טכנולוגיות, הצפנות מידע ודרכים לפריצה, שכתובים בצורה פשוטה ויסודית, כך שאפילו מאותגרת טכנולוגית כמוני הצליחה להשכיל יתר על המידה.
הוא קצבי, סוחף ומרתק, שואב לחלוטין אל תוך מעמקי החוויה, ואמין בצורה יוצאת דופן. כמעט אפשר לחשוב שהוא מתאר מעשה שאכן היה. הספר מאד מותח, וקשה להניחו מהיד. הוא מלא תחכום, אבל לא בעודף מוגזם. הוא מתקדם בקצב מהיר מאד, לכל אורכו, אין הפוגות של שעמום או TMI ׁׂ(too much information ). הוא מלא הפתעות, אבל מצליח לחמוק מתחושה של הצפה או של "כן, בטח, ממש הגיוני" ציני. עם זאת, הוא לא ספר מתח – הוא אינו מציג איזו חידה שדורשת פתרון בלשי. זוהי בלילה משובחת במיוחד של עקרונות חופש ומוסר יחד עם חיים של מתבגר, דילמות, טכנולוגיה, ואיך אפשר בלי - סיפור אהבה. הוא חווייתי ברמות שהן מדהימות בעיני. ממש הרגשתי שהכל קורה, ועכשיו, לא באיזו מציאות מדומה.
זהו ספר מאד חברתי, שהצליח לעורר בי שאלות ותהיות לגבי העמדות שלי עצמי בנוגע לאיזון בין חופש הפרט וזכויותיו לבין הגנה על בטחון המדינה והאזרחים. הוא מציג באופן יפיפה, איך שני העקרונות הללו מתנגשים בצורה מזוויעה, ומנמק בצורה משכנעת מדוע לא הגיוני לפגוע בחופש של האזרחים מתוך מטרה להגן עליהם מטרור. שאלות שהן רלוונטיות בכל מקום ובכל תקופה. בטח בעידן שלנו, שבו יש אמצעי הפיקוח האכיפה הולכים ומשתכללים, והחשש מטרור ופיגועים עולה. בקיצור: קראו נא!
מרקוס, הגיבור הראשי של הספר והרוח הפועלת במלוא העוצמה, המנהיג הבלתי מעורער, (גם אם הוא נוטה בתחילה להתכחש לכך), של ההתקוממות נגד המשרד לבטחון פנים. הוא בן עשרה חדור אידאולוגיה במעשה ולא רק בדיבורים, הוא פועל מתוך הגיון, אך אינו חף מעוצמות מדהימות של רגש, מתוחכם, מודע לסכנות, ופועל למרות קיומן, מתוך אמונה לא-עיוורת בצדקת דרכו. הוא כנה וגלוי לב, מחד הוא מכיר באחריות הרבה שלו כלפי כל מי שהולך בעקבותיו ופועל יחד איתו, ומאידך מקבל גם את מי שמסרב לשתף פעולה עם דרך הפעולה שלו, מתוך חשש שיתפס ויעונה.
דמות נוספת שכבשה את ליבי ואת דימיוני היא אנג'י, דמות מורכבת, אסרטיבית ומרגשת. יש בה שילוב מקסים של תום ילדותי ונשיות מתפרצת. היא חכמה, מתוחכמת, ומצליחה לשלב שכל ורגש במינונים מתוגברים אך לא מופרזים. בהמשך, מרקוס ואנג'י הופכים לאיש אחד כמעט, הם פועלים יחד ומשלימים זה את זו בצורה מושלמת ומעוררת התפעלות ולא רק פליאה.
אני מניחה שההצדקה לרמות כאלו של אידאולוגיה ונחישות היא העובדה שהדמויות הראשיות הן בגיל ההתבגרות. לא בטוחה שהייתי קונה רמות כאלו של אידאלים אם המספר היה בשנות השלושים לחייו. זה רק גרם לי לחשוב עד כמה עצוב כשאנחנו מתבגרים, רובינו מאבדים את הלהט הנהדר הזה. הקריאה מזמנת הזדמנות להסחף שוב אל תוך הסחרור הרגשי והלהט ההתבגרותי שאין לו תחליף.
יש מי שאמר לי שראה את הספר כמטיפני. ובן, אני מודה: קשה להגיד שזהו ספר אובייקטיבי, הוא אכן מגמתי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ולכל אורך הספר אנשי המשרד לבטחון פנים מוצגים כ"רעים" האולטימטיביים, בעוד שלוחמי החופש מתוארים באופן מובהק כ"טובים". גם מבחינת בניית הדמויות והצגתן וגם מבחינת ההתנגדות העזה שהם מעוררים. אני לא הרגשתי את המטיפנות, ההצגה של עמדות כל כך מגובשות שבאות לגמרי מהלב, מתוך אמונה יוקדת וחפה לגמרי מהתחסדות או צביעות, מחזקת את האמונה כי הצדק עם מרקוס, ולא בשום מקום אחר.
הביקורת השלילית היחידה שלי לגביו היא המגמתיות וחוסר האובייקטיביות, אבל בכך גם טמון סוד קסמו הכובש. ובכל מקרה – לא באנו לחפש אמת אנציקלופדית ומוחלטת. גם מי שאינו מסכים עם העמדה של הכותב יכול להנות ממנו, כי הוא יעורר בו מחשבה וידרוש ממנו בחינה מחודשת של עמדותיו המגובשות, יותר או פחות. כמו תמיד, אנחנו לא מחויבים להסכים, אבל כן חייבים לחשוב.
בקיצור ספר מעולה, לדעתי חובה לגמרי. ממש ברמה של "1984". כיוון שהוא כתוב בצורה פשוטה ונגישה, כל אחד יכול ומוזמן להנות מהחוויה.
