יש לי תלמיד קבוע המקבל שעורים פרטים בעברית, כל יום שישי.
שמו אלברט והוא כבן 78 אבל אני קוראת לו בסתר פִּטר, ע״ש פִּטר פן.
על פניו מתוח חיוך ילדותי נצחי ועיניו הכחולות נוצצות במין ברק שהיה אופייני רק לאדם אחד שלא במקרה שיחק בתפקיד מנהיגה הבלתי מעורער של ארץ ״לעולם לא״ הלא הוא: רובין וילאמס.
הוא סקרן, שאפתן, גלוי לב ובעל ראש פתוח. תמיד שואל שאלות נבונות וחובב מושבע של תחביר ודקדוק.
עבורו אני משתדלת לשבת, כל אימת שמזדמן לי, עם ספרים מלאי חוקים, שורשים מרובעים ושבעת הבניינים, לומדת משקלים, פעלים מודאליים ופסוקיות אדוורביאליות.
בתיכון קיבלתי בקושי 80 בבחינת הבגרות בלשון ותראו אותי היום; ערה באישון הלילה עם זוג עיניים טרוטות ומרקר צהוב.
לומדת חוקים ומיישמת אותם משל הייתי אבן-שושן.
אך האמינו לי, שאין הרגשה יותר נפלאה מלהגיע למפגש הזּוּם עשירה בידע, לתת דוגמאות ואף יותר: לתרגמן לאנגלית.
לפני כמה שבועות סיפר לי כי בדעתו לבקר בירושלים. הוא מעולם לא היה בישראל אך בכנסיה שלו מהללים תמיד את עיר הקודש.
אתה יודע? אמרתי, בתלמוד כתבו כי הנצחיות היא למעשה ירושלים.
הוא הביט בי בשתיקה מכבדת ולאחר מכן שאל אם אוכל לאתר עבורו שירים בעברית שנכתבו על בירת ישראל.
בהיותו משורר חובב, ישמח לתרגמם לאנגלית ״עם קצת עזרה מהמנטורית שלי כמובן״ שירים הם לא הצד החזק שלי אבל אני מוכנה לנסות, חייכתי.
בתום השיעור ניגשתי אל האינטרנט לחיפוש ספרים ומקורות.
לא חוכמה לזרוק עליו את נעמי שמר ולהתפאר בנכסי העיר.
רציתי לתת לו מבט כולל על האחת ויחידה וכל מה שבה: הרע והטוב, הנשגב והשפל, הַנָּמֵק והמשגשג, המצער והמשמח.
ואמנם מצאתי אלבום אידיאלי ובו מצויה שירה משובחת והכותבים הם מטובי משוררינו: חיים גורי, זלדה, ט. כרמי, לאה גולדברג, דן פגיס, דליה רביקוביץ, אבות ישורון ועוד רבים וטובים.
שם הכרך: צפור האבן – ירושלים בשירה העברית החדשה. את האנתולוגיה המופלאה הזאת ערך אמן המילים שאין דומה לו, חיים באר.
וואטסאפ קצר לידיד יקר והספר היה בדרכו אלי, לאוסטין.
לאחר ציפייה של שלושה שבועות קראתי בו בסקרנות שעד היום לא פגה.
אוסף מצמרר, נוגע ללב, נוסטלגי ובלתי נשכח.
לא ידעתי נפשי מרוב אושר, זה היה בדיוק מה שחיפשתי.
דיווחתי לתלמידי אודות הפרויקט שלנו, המתהווה והולך ומיהרתי לשלוח לו שיר עוצמתי שהכה את שנינו בתדהמה מאת אביגדור המאירי:
בעיר-הנצח
הַכֹּל צוֹרֵב פֹּה, הַכֹּל כּוֹאֵב,
הַכֹּל בַּמּוֹרָשׁ, כְּסַפַּחַת פּוֹרַחַת;
עוֹבֵר הַכֶּלֶב – מַדּוּעַ הוּא רָעֵב,
זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ – מַדּוּעַ הִיא זוֹרַחַת.
הַכֹּל נֶאֱנָק פֹּה מִנֶּפֶשׁ וְעַד גֵּו,
כָּל הַיְּקוּם פֹּה תְּשׁוּקָה צוֹרֶבֶת,
וּגְסִיסָה אֲרוּרָה כָּל נְקִיפַת הַלֵּב;
פֹּה הַכֹּל אֱלֹהִים, פֹּה הַכֹּל הַמָּוֶת.
הוֹי, יָקוּם יָפֶה, פַּרְדֵּס צָעַר-עַד,
הַכֹּל, הַכֹּל בָּא בַּעֲצָמוֹת כְּרֶצַח;
פֹּה צָעַר כָּל פֶּרַח וּכְוִיָּה כָּל רָז,
וְשִׁבְעָתַיִם כּוֹאֵב, כּוֹאֵב הוּא הַנֵּצַח.
הוא תרגם אותו עם דמעות בעיניים ונתן לי לקרוא אך נאלצתי להודות בפניו שמי שבאמת מזיז לי בשפה האנגלית הינו בוקובסקי והוא צחק בהסכמה. ״לכן אני לומד עברית״ הסביר, ״כי זאת שפה נפלאה כל כך, עצובה ועמוקה.
כי מרגישים את הכאב כמו בטיפול שורש. לכל מילה יש מקור ראשוני ומשום-מה הוא תמיד דָּלוּק״.
חיים באר, שמבין קצת בכאבים ודלקות, צבט במַלְקֵט רסיסים אבודים, פנינים נשכחות אודות העיר המדממת, הכבויה, העקדה, המתה.
ודווקא משום כך זהו אוסף בלתי נשכח, יפהפה בכל קנה מידה אפשרי המתאר את ירושלים הראויה עם כתר של קוצים ולאו דווקא עם נזר של זהב. ומשום כך היא נחשקת יותר, אפלה והמשיכה אליה הינה עוצמתית ומחייבת.