הפעם אני אסטה מהרגלי ואפתח בביקורות של אחרים , אלה הם חלק מהביקורות המופיעות בתחילת הספר : "המספר המנצח ביותר שנתקלתי בוזה זמן רב... מצליח ליצור מתח אמיתי" ,"מלאכת מחשבת, לא פחות... יש גם ספרי המשך, כולם חובה" , "כדי להביא לקורא סיפור משעשע לעיתים, מרגש לפרקים ובכמה מקומות אף מטיל אימה..." . יש עוד ביקורות כאלה אבל נראה לי שזה מספיק .
שלא תטעו לא בחרתי בספר הזה בגלל הבקורות אלא מכיוון שאחרי מספר ספרים כבדים רציתי משהו קליל ומשעשע . הספר האחרון שקראתי על ספרים "הכלב היהודי" היה מצוין אז חשבתי לעצמי למה לא?
למה לא? אז ככה , הספר שואף להיות מצד אחד משעשע ומצד שני סיפור מתח מעניין. נתחיל מהאחרון כבר בעמוד 70 יודעים מי הרע בסיפור כך שמה שנשאר זה שהבלש והכלב ייתפסו אותו , שזה בערך 250 עמודים של המתנה שהבלש יבין משהו שאנחנו יודעים ממזמן כך שמתח אין ויותר מעצבן הספר ממש נמרח ולעיתים יש תחושה שהבלש הזה הוא לא ממש חכם. אז נשארנו עם משעשע, לספר יש פוטנציאל אבל כמו הרבה ספרים אחרים, הפוטנציאל נגמר כבר אחרי הבקורות הטובות. לאורך כל הסיפור יש תחושה של סדרה קומית אמריקאית לא מוצלחת עפ פאנצ'ים לא מצחיקים וצחוק של קהל מוקלט ברקע . לדוגמה : "הכלב שלך מצטרף? שאלה. את מתנגדת ? לא. חיות מחמד מחונכות כראוי ומאופקות מוזמנות תמיד להתארח במעיינות פומה. אם כך , קבלי בבקשה את צ'ט כיוצא מן הכלל. סליחה? משתי הבחינות - מחונך וחיית מחמד. ברני צחק לעצמו."
הכלב צ'ט אומר " חטיפים טעימים יותר כשאתה רעב , אבל יש בכלל דבר כזה חטיף לא טעים? באמת."
היה יכול להיות מצחיק אבל לא.
מתברר שגם אצל כלבים, יהודי זה משעשע יותר, אז אם לקרוא ספר על כלבים, אז רק את "הכלב היהודי".

ספר אנטישמי!!!! קריאה בכריכה האחורית יכולה להטעות "...מערכת היחסים הנלהבת בין הילד הערבי לגבר היהודי מתפתחת לכיוונים שייקספיריים כאשר אב המשפחה נפטר בפתאומיות...". אך כשממשיכים לקרוא את הספר מגלים ספר שלעומתו "הפרוטוקולים של זקני ציון" הוא ממש חוור. הספר הוא אנטישמי ברמה לא יאומנת ועוד כתוב בעיברית , מיותר לציין שהמחבר הוא ערבי (שאף חתם לי על הספר בשבוע הספר) , ואותו ערבי מצייר את היהודי כנוכל, שקרן, רוצח, מכה ילדים, גונב אדמות ,אנס ושוחר מלחמה.
ניתן לחשוב שאני מגזים והספר לא באמת בא להראות אותנו היהודים ככאלה שגנבו את אדמות הערבים ובאותו זמן גם אנסו את כל הנשים הערביות אבל הנה כמה הוכחות שיגרמו לכם לחשוב שאולי אני כן צודק : הספר מתחיל כך :
"הקדמת המביא לבית דפוס"
"ספר זה מתבסס על מכתבים ויומנים אישיים של חיים מרגליות קלוורסקי ... יומנו של קלווריסקי, שנכתב בעברית האותנטית של סוף המאה ה-19 הועתק לכאן ככתבו וכלשונו... גיליתי דפים כתובים בערבית ... מקריאתם התברר כי מדובר בקטעי יומן וסיפורים של נער צעיר בשם צאלח... תודתי העמוקה לד"ר שפרה פייש ולב' סימונה צוויירינג, שסייעו לי רבות במלאכת הפענוח, התרגום והבאתם לדפוס של היומנים הנשכחים"
זאת אומרת כשמתחילים לקרוא את הספר נוצר הרושם שקטעי היומן הן של היהודי-חיים מרגליות והן של הילד הערבי - נאצר הם קטעיים אמיתיים . ושוב אני אומר בצורה שמתואר שם חיים מרגליות ובכלל כל היהודים באותה תקופה לפני כמאה שנה , מתקבל הרושם של אנשים ללא מוסר וללא דין שרוצחים בערבים והם המסכנים יושבים בביתהם חסרי אונים ומחכים למותם ואם היומנים הם מצוטטים ככתבם וכלשונם, איך תתווכח.
שני ציטוטים מתוך הספר - "הם מצווים על הגברים לצאת את הבקתות ולהתאסף ולעמוד במקום אחד, ואת הנשים והילדים קיבצו במקום אחר, ומשם הולכים עושי דברו של המלאך הרשע ומפשפשים בבגדיהם העלובים של הגברים ומסירים משם טבעות ... ומרימים מן האדמה ... תכשיטים עלובים , חרוזים של מזל ואת הכל מניחים בשקים גדולים ונוטלים לעצמם ... האם רשעות טהורה היא זאת או עוורון של כוח רגעי... מול עיניהם נוטלים לפיד מן המדורה ומשליכים אותה אל הבקתות ... והם מגורשים משם לעד... רק אפרם של בתים רעועים, ומעגלים שחורים של קש רמוץ ועלים שרופים"
אם זה עשה לכם קונטציות מתקופה אחרת ממש לא נראה לי שזה במקרה .
זה לא נגמר בזה תקשיבו לצטוט הבא : " מגלים לי כל מעשי בני עמך היהודים, והם יוסיפו ויבואו טיפין טיפין כאשר סיפרתי, וילחצו את הערביאים וידחקו את מקומם, תחילה במשלחי ידם , ואחר כך באדמותיהם (הנה הקטע הטוב) ואנו וצאצאינו נושיט את ידינו לשלום , אך היד המושטת לא במהרה תיענה, ובמקומה יבואו מעשי תגרה ומעשי קטטה, ואלה יתחלפו ברצח והרג, ועד מה מאד בכיתי כשגילה לי אותו יומן את נחשולי הדם אשר ישטופו את הארץ ואת האדמה המתוקה שתיטמא בגופות הרצוחים והעקורים." הם ביקשו שלום ואנו סרבנו ואז רצחנו אותם. וזה עוד כלום לעומת שאר הספר שחוזר על מוטיב היהודי הנבל והערבי המסכן והתמים.
ורק ממש ממש בסוף הספר אחרי מפתח ראשי תיבות ומפתח מילים תקופתיות(הספר כתוב בשפה גבוהה) ומראי מקום וקרדיטים רק בדף האחרון וגם בחלק האחורי שלו יש את הערת המחבר ושם כתוב אולי בדרך אגב "בניגוד להקדמתו של המביא לבית הדפוס(שאינו אלא דמות בדיונית, כמו גם עוזרות המחקר שלו) ובניגוד לרושם העלול להיווצר בעיני הקוראים אחוזת דג'אני היא יצירה בדיונית לחלוטין." הוא רק השתמש בדמות אמיתית -חיים מרגליות שקנה אדמות מערבים באותה תקופה אבל "עיצוב אישיותו והתכונות המיוחסות לו ... הם כולם פרי דמיוני ולא היו ולא נבראו" דרך אגב גם הילד הוא פרי דמינו רק שהתכונות המיוחסות לו הן קצת יותר טובות , אולי מפני שהוא ערבי ואולי מפני שהוא לא יהודי שקנה אדמות ערבים.
אפילו המחבר מודה שניתן להתבלבל ולחשוב שזהו מסמך היסטורי ולכן מסיים במשפט " אחוזת דג'אני אינה בשום פנים ואופן מסמך היסטורי אלא יצירה ספרותית ..."
דרך אגב נפתלי הרץ אמבר מתואר כאדם שחי ברחוב , לוקח נדבות מאנשים ומחבר שירים ביניהם את ההמנון תמורת נדבות ואלכוהול." ודמותו של וילדעאר בהיימעס (בהמשך נכתב שזהו נפתלי הרץ אימבר) נגלתה לפניי באחד העיקולים מהלכת שם, גבו שחוח,זקנו עבות, בגדיו מטונפים, והוא נרפה ומיואש למראה...אמרתי הרי לך השורה החסרה עוד לא אבדה תקותנו"
וזה ספר שזכה בפרס ספיר של מפעל הפיס.
בקרוב הסרט...

מגילת זכויות הירח - במקרה הזה אני אתחיל מהסוף - אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון. רון לשם שהוא סופר ישראלי שלדעתי מעולם לא ביקר באיראן , כותב על הרחובות הכבישים הריחות והרעשים באיראן כאילו הוא חי שם כל חייו , אומנם גם אני אף פעם לא הייתי באיראן אבל אימי שקראה את הספר וחיה תקופה ארוכה שם לא הבינה איך הוא יודע כל כך הרבה על איראן ובמיוחד הדיוק של הרחובות הקטנים. מעבר לכך יש סיפור מרתק על נער שעובר מעיר נמל קטנה לעיר הגדולה טהראן שם הוא מתמודד עם הפיתויים הגדולים שהיא מציעה אל מול משטרת הצניעות שמוציאה להורג על כל מה שנראה בעיניהם סטייה מדרכי הדת ואל מול חברו הטוב ביותר שהחליט שהוא חוזר בתשובה. הספר מתחיל מצויין החל מהעמוד הראשון , יש בו שלל דמויות מעניינות ומפתיעות ומעל הכל מעביר תחושה אמיתית של חיים תחת משטר טוטליטרי שבו חוסר אונים הוא חלק משגרת החיים.
משפט שאהבתי : "עלי סמימי היה אומר שלפעמים נדמה לך שאתה כלוא בתוך השגרה, ורק שתאבד את השגרה תבין שמת לך החופש".

קיבלתי המלצות חמות על הספר וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. הספר מתחיל חלש עם הקדמה על חייו של ניטשה וד"ר ברויר , הקדמה שממשיכה עד עמוד 200 ורק שם מתחיל ונגמר הסיפור. לבעלי סבלנות שווה לחכות לסוף אבל לא חובה.

סיפור אמיתי על על חייה של אישה שנולדה באיראן ולאחר מכן עלתה לארץ ישראל עוד בתקופת המעברות. הספר הוא לא רע והופך למעניין מאוד בחמישים העמודים האחרונים, למי שיש צד פרסי הוא יכול להיות גם די כיפי כי יש בו הרבה מילים וביטויים מהשפה הפרסית. מה שיפה בסיפור הוא שזה סיפור אמיתי שלא מנסה להתייפיף ומציג את החברה הפרסית כמו שהיא באמת. בסיפור הזה בניגוד לרוב הרומנים האישה לא זוכה לחיות עם אהוב ליבה האמיתי אלא נאלצת לחיות עם גבר אחר בניגוד לרצונה , שמעלה אותה למעברות של ארץ ישראל מתוך אידאולוגיה .
החיים שלה כאן מאוד קשים מכיוון שהיא נאלצה לעזוב חיים בתוך ארמון ושם גם את הגבר שאהבה לטובת חיי עוני בישראל עם גבר אותו היא לא אוהבת כלל. בסה"כ סיפור טוב שמסופר בשפה קצת ילדותית. משתפר מאוד לקראת הסוף

יאיר לפיד מתגאה על המחקר שנעשה בשביל הספר הזה וגם אם מסתכלים על הספר מאחור זה מופיע שוב.
רוב האנשים שמכירים אותי יודעין שאני מעריץ לא קטן של יאיר לפיד כתיבתו והרבה מדעותיו החברתיות ובמיוחד החינוכיות (אבל בשום פנים באופן לא של דעותיו הפוליטיות) , ומדף הספרים שלי מכיל את רוב ספריו ואף של אשתו, כך שלא ניתן לטעון שיש לי משהו כנגדו , אך ספר זה הוא אחד מהביזיוניים שיצא לי לקרוא וחוץ "מהמחקר" שנעשה על מוסקבה לא ניתן למצוא בו שום דבר מעניין . הספר כתוב כהרגלו של יאיר לפיד בצורה קלילה מעניינת ושנונה או לפחות כך היא מנסה להיות , אך הספר לכל אורכו לא מחדש כלום, לא מפתיע , ברובו גם לא מעניין, הדמויות אפורות מאוד ולא משתנות ( בתיכון קוראים להן דמויות שטוחות) הסוף תפל וחסר עניין ואם לא היה זה ספרו של יאיר לפיד , ספר זה לא היה מופיע על מדף הספרים ובטח שלא הייתי טורח לקנות אותו!!!!!

הסיפור מתאר את חייה של דינה ביתו של יעקב ולאה שהייתה הבת היחידה מתוך בניו הרבים של יעקב, ובדרך אגב מספרת את סיפור חייו של יעקב ונשותיו שהחשובות מבינהין הן כמובן רחל ולאה. בסך הכול הספר טוב ונוח לקריאה אבל שוב כמו בספרים אחרים שציינתי בבקורות הקודמות שלי כשהסופר כותב על תקופה מסויימת הכתיבה ובחירת המילים צריכים להיות בהתאם ("מלכים ג" עושה את זה בצורה מצויינת ובכל פעם שמשיהו מצוטט הוא מצוטט בשפה תנ"כית, אות מאבשלום שמספר על תקופת טרום הקמת המדינה כתוב בעיברית "ישנה" אך בכל זאת מאוד קריאה ומהנה) ובסיפור הזה גיבורי התנ"ך מדברים אחד עם השני בעברית עכשווית של ימינו וגרוע יותר לפעמים מצוטטים בעברית של ימינו. בנוסף המחברת התעלמה ממספר אירועים שצויינו בתנ"ך או הזכירה בחטף אירועים קריטיים שקרו בזמן ימיה של דינה (ספור המאבק של יעקב במלאך ד' כמעט ולא מופיע , הדרך שבה יעקב מסדר את ילדיו של לאה ראשונים ומאחריהם את ילדיו של רחל כדי שאם עשיו יפגע בילדיו יהיו אלה ילדיה של לאה שפחות אהב שיפגעו , לא מופיע כלל). למרות בעיות אלה הסיפור של דינה (שמופיעה בתנ"ך בשתי שורות) כתוב לרוב בצורה מעניינת , תקופת התנ"ך והדרך בה חיו המשפחות באוהלים כתובה בצורה מאוד ברורה ונראה שנעשה מחקר גדול מאחורי הספר ויש תחושה אמיתית שהסופרת ממש יודעת איך התנהלו החיים באוהלים ובין הנשים והשפחות (איך אפשר לחיות עם שש נשים?????????????).

ממש ממש ספר מומלץ , במקום לכתוב כמה ולמה הוא טוב הנה קטע מהספר ואתם תחליטו :
"נעשית קצת יותר שמחה וגם קצת יותר עצובה. מה שאומר שהם מבטלים זה את זה, ונשארתי בדיוק אותו דבר. בכלל לא. העובדה שנעשית היום קצת יותר שמחה לא משנה את העובדה שנעשית גם קצת יותר עצובה. כל יום את נעשית קצת יותר משניהם. מה שאומר שעכשיו, ברגע זה, ממש, את הכי שמחה והכי עצובה שהיית אי פעם בחייך. איך אתה יודע? . תחשבי על זה. היית פעם שמחה יותר מאשר ברגע זה, כשאת שוכבת כאן בעשב? נראה לי שלא. לא. והיית פעם עצובה יותר? לא. לא כולם כאלה, את יודעת. יש אנשים, כמו אחותך, שרק הולכים ונעשים שמחים מיום ליום. ואנשים אחרים, כמו ביילה, שרק הולכים ונעשים עצובים, ויש אנשים, כמוך, שנעשים שניהם. מה איתך? אתה ברגע זה הכי שמח והכי עצוב שהיית אי פעם ? בוודאי. למה? כי שום דבר לא משמח אותי ושום דבר לא מעציב אותי יותר ממך..."

הספר כתוב בגוף ראשון כאילו טומי לפיד כתב אותו אבל המילים יוצאים מפיו של בנו יאיר לפיד.
כשקוראים את הספר אי אפשר לטעות בסגנון הכתיבה הקליל עם השנינויות של יאיר לפיד אבל לא זה מה שהופך את הספר למומלץ אלא הרעיון שדרך הסיפור של טומי לפיד , אתה לומד על מדינה שקמה מהאפר של השואה דרך המלחמות של עם קטן הנלחם כמעט בידיים חשופות , עד למדינה מפותחת ומתקדמת עם צבא אדיר שאולי קצת שכחה מאיפה היא הגיעה.