הספר הזה נכתב בשלהי שנות ה-90, שהיו אמצע שנות העשרה שלי. ואיכשהו, הוא הגיע לידי עכשיו, דווקא בגיל הזה, כשחושבים שיודעים הכל או לפחות שהרבה דברים מובנים וקשה יהיה להזיז אותם מהמקום המדויק והעדין שבו הם הונחו בתודעה. הספר הזה מצליח להגדיר את תחושת אי-השקט, אי-הנוחות, חוסר הסיפוק המוזר שלפעמים מטריד יותר ולפעמים פחות. אני מניחה שזה עניין של תקופות בחיים. טאוב הצליח להניח את האצבע על התחושה הזו, ולפרק אותה לגורמים, ונתח אותה, ולהביא דוגמאות (ממש כמו תזה). הוא כותב טקסט רצוף, חד, לא מתעדן או מתלטף עם אף קהל קוראים, בטח לא זה שעליו הוא מדבר לאורך הספר. תוך כדי הקריאה קשה שלא לשלוף דוגמאות מהחיים האישיים שמזכירים דברים שטאוב כותב עליהם, ושוב, מצליח לפרק אותם לגורמים, להיות המסביר הנסתר לדברים שאף פעם לא הצלחת להסביר לעצמך, בטח שלא אחרים. קשה לשים את האצבע על התחושה שהספר גורם לך. משהו שנע בין דיפרסיה מהמצב, שעכשיו גם מישהו טרח והצליח להסביר לך אותו באופן ברור, לבין הפליאה שבגילוי של משהו שמלווה אותך כ"כ הרבה זמן באופן מעומעם, ועכשיו הוא ברור וחד מולך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
