בגיל 46 הלך אדלמן לעולמו, בחטף, כליל כישרונות, איש אשכולות. אני מקווה שהוא לא קורא את הביקורות בסימניה, בכל אופן עדיף שידלג על שלי. לא נעים להעביר ביקורת בביקורת על אדם מוכשר ועוד כזה שכבר לא יכול להגיב.
אם הספר היה תוצרת חוץ יכול להיות שלא הייתי דולה את החסרונות, אבל מה לעשות, ארץ קטנה עם שפם, דברים שרואים מפה לא רואים משם.
אז מה הבעיה העיקרית?
שהגיבור של משוואה מוצלח מדי.
וזחוח.
כן, זו המילה. היום משתמשים בשלוש מילים כדי לתאר אותה מידה מגונה: "עף על עצמו".
גם כשהוא מונה את כישלונותיו האישיים, ומדי פעם הוא מצטנע וטופח לעצמו על המצח כאומר: אוף, איזה אידיוט אני... גם אז הוא נשמע כמו הצנוע הידוע. יהיר, גאה, סנוב אינטלקטואלי וזחוח. כן, התאהבתי במילה הזאת. כל הספר זחוח. מרוצה מעצמו עד בלי די.
גיל שדה (הסופר, אגב, מעולה במתן שמות סטריאוטיפים, מגזריים, מגדריים, סוציו-אקונומיים מותאמים תקופתית) מגיע ארצה כדי לעזור לאחיו האסיר. יובל שדה, ישב בבית הסוהר בגלל נהיגה בשכרות שגרמה למות אביהם.
גיל הוא דוקטורנט למשפטים, מרצה באוניברסיטה, שמעודו לא הופיע בבית המשפט כעורך דין, לכאורה חנון אקדמי מצוי. והנה, בעודו צונח לתוך שלל תעלומות מצמררות, הוא שולף אמרות כנף, חידודים, פאנץ' ליינים, הוא מגיב בחצי שניה על סיטואציות שבלשים מנוסים היו מתחבטים בהן כמה ימים, בקיצור, לא בלש מיוסר ולא נבעך, אלא אחד שלא יכול להיכשל. רודפים אותו, מכים אותו, מנסים לרצוח אותו, יורים בו, אבל בובת נחום תקום שלנו קמה על רגליה כאילו כלום, או כאילו הייתה ג'ק ריצ'ר בהתהוות. אלא שריצ'ר אמין פי כמה מאותו חנון מרוצה מעצמו.
לכאורה, גיל שדה הוא דמות ה"גיבור בעל כורחו", אדם מן היישוב, שמסתבך בפרשיות מתח שלא בטובתו. דמות זו שכיחה למדי בסוגה זו, ולינווד ברקלי הוא סופר המתמחה בסגנון זה. אבל בעוד ברקלי, המעמיד מכשולים בפני גיבורו, מעניק לקורא את התחושה כי היה עושה הכל כדי להושיע את הגיבור האומלל, הרי שאדלמן לא מרשה לקורא ליפול לתהומות הייאוש אפילו לרגע. אין אפילו שניה שבה אנחנו מצליחים להעמיד את עצמנו במקומו ולפחד. אם הוא כל כך בטוח בעצמו, מי אנו שנפחד?
וכך, נרדף על ידי המשטרה והמוסד וחבורה של פושעים, מצליח גיל שדה להתאהב בבחורה. כן, כן, הרומנטיקה מצויה גם בתוך הליכלוך, הגופים שלא התקלחו, הזיעה, האיברים הכאובים, המחוצים, הירויים.
ועכשיו, תסלחו לי כולכם. זה ממש לא מתוך פוריטניות, הלוא אינני קוראת רק צאנה ראנה, אבל הקטעים הרומנטיים, כביכול, שבספר, דומים יותר לפורנוגרפיה או לחמישים גוונים (לא קראתי, זה רק דימוי) מאשר לספרות טובה. כבר קראתי אלפי ספרים בחיי, וגם עניינים אלה מתוארים בפירוט כזה או אחר, אבל התיאור של אדלמן קצת בהמי והרבה מגעיל. אולי לא אתכם, אבל אותי.
למה נתתי לו ארבעה כוכבים? כי הספר מרתק וכתוב היטב, גם מבחינת כישרון הסיפור ופיתולי העלילה וגם מבחינת כישרון הכתיבה. ומפני שאם אורי אדלמן היה כותב הלאה, יכול להיות שהוא היה יכול לכתוב גם ספר מצוין. הכישרון ישנו, אבל איננו. כי לצערנו, אדלמן נפטר בדמי ימיו.
הסיפור מתרחש בתחילת שנות האלפיים, ולכן אין הרבה טלפונים סלולריים, אין מצלמות בכל פינת רחוב, ניתוחי סייבר הם כמעט בחיתולים, האינטרנט לא מככב וגם הפורנזיקה לא משהו. אבל הספר לא מיושן מפני שעבודת המוח מצוינת.
אז שוב סליחה אורי, לבי באמת נחמץ בקרבי כששמעתי על פטירתך, אני חושבת שהיית אדם מוכשר באופן שערורייתי כמעט. מוזיקאי, מתמטיקאי, איש מחשבים, סופר מצליח, אבל אם אתה קורא עכשיו את מילותי מלמעלה, תדע שאולי אני סתם מבקרת אותך מתוך קנאה.
והערה להוצאה: מצאתי שגיאת כתיב בספר, חילופין של ט' ב-ת' פעמיים באותה מילה. שכחתי מה המילה, אבל משהו כמו מטמתי במקום מתמטי, מין סוג כזה. מכיוון ששכחתי מה הייתה המילה, אין לי אלא להלין על עצמי (או על גילי...)
