הגביע הקדוש
בחיינו אנחנו מבקשים להשיג לעצמנו את הגביע הקדוש, מאמנים באגדה שתוגשם עבורנו. פעם אחת זה בכדורגל במונדיאל, אליו אנחנו מייחלים להעפיל, רגע לא ניתפס באגדת מדורת השבט. לעתים הגביע הקדוש לובש צורה מוקטנת יותר בדמותה של כוס זכוכית עטופה בנייר כסף אותה שובר חתן השימחה מתחת לחופה באמצעות סוליית נעלו, אקט שבמהלכו הקהל יוצא מגדרו לדמותם של הנסיכה ואביר חלומותיה, אשליה אותה אנו יוצרים לערב אחד, שאחריו נחזור לאפרוריות חיינו.
יעל איכילוב, בספרה זמן פציעות, הצליחה לחבר בין שני גביעי הקודש של מדורת השבט הישראלית, באמצעות ערב אחד, בו מתקיימים שני אירועים, ברקע נבחרת ישראל שהעפילה למשחק חצי הגמר במונדיאל, משחק המשמש תפאורת סאונד לחתונת חגית האחות הצעירה של נאוה היוצאת להביא את הנייד של אימא ובדרך עוברת הרפתקאות הגורמות לה לאחר לחתונת האחות, כפגיעה מכוונת בפרה המקודשת למשפחה הישראלית המצויה.
לעתים סיפורים בדויים, מוכחים לי, שדווקא הסיפור שלי מבטא מציאות העולה על כל דמיון. כך קרה לי בשעה שקראתי בהנאה צרופה על מעלליה של נאוה שלא מתאמצת במיוחד להגיע בזמן לחתונת אחותה. מה שגרם לי להיזכר בפדיחה של חתונתי.
אני וכל אורחי המתנו לאימי שהייתה אמורה להגיע לחתונה שלי. היא העדיפה לקחת אוטובוס, בדרך היא נפגשה עם חברה לקפה. אני חושב שזאת הייתה דרכה המיוחדת להביע את ביקורתה הפומבית מכלתה שלא כל כך הייתה לרוחה. לבסוף כשהיא הגיעה לאחר שהחופה התקיימה בלעדיה, הקהל עמד על רגליו ומחה לה כפיים כגיבורת האירוע. זיכרון שנחרט בי כטראומה הגורמת לי להרגיש עד היום לא בנוח בחתונות משפחתיות, שהשואו אוף שלהן והעמדת הפנים הם מהות האירוע.
בעזרת נאוה, שהיא עצמה סרבנית חתונות מוצהרת, ולא בהכרח אישה רומנטית, כמו העובדה שלגברים הנוכחיים שלה היא מתייחסת כפרי הרבעה, הנשגלים על ידה, כהיפוך תפקידים לסטראוטיפים נשיים וגבריים, גישה לחיים שהצליחה להצחיק אותי מאירועי החתונה של שנינו
נאוה היא אלמנה עם ילדה, אהובה נפטר לאחר נשואים קצרים ומאושרים, כעת היא עובדת כקצבית, בעבודה הספוגה בבשר ודם, לא בדיוק טייפ קאסט של נסיכת חלומות, אבל אם נקלף את הדימויים, נגלה אישה יפה עם לב ענק וחם. אחותה הצעירה ממנה, דוקטורנטית מצטיינת במדעי החיים, מתחתנת עם ניר - חננה מצוי, הראשון שלה מהתיכון, במטרה של השארות באזורי הנוחות הרגועים. האחיות מייצגות הפכים, בעלילה העושה שימוש בסטריאוטיפים ישראלים על גבול הקלישאה.
נאוה על הדרך עושה תאונה, פוגעת בעודד, צעיר, גרוש, ווטרינר, כזה שאוהב חיות שנשארות בחיים, לעומתו, נאוה מכינה אותם כנתחים לארוחה. איכלוב לא נופלת לקלישאת ניגוד הסטראוטיפים, אלא מושכת את דמויותיה כשוברות קונבנציות ומורדות במוסכמות המסופרות באירוניה דקה במינון הנכון.
שם הספר, זמן פציעות, מונח הלקוח מתחום הכדורגל, בו זמן המשחק על פי השעון תם, אבל מוספים לו עוד מספר דקות, כשלוקחים בחשבון הפסקות במהלך המשחק, בהן פינו פצועים. מהו זמן פציעות בזוגיות ובמשפחה, ומיהם פצועי העלילה? את השאלה איכלוב מעמידה כמשל לספרה.
העלילה מתרחשת בערב אחד, בחתונת חגית האחות הצעירה. נאוה אחותה נוסעת בעיר, חווה אירועים לא צפויים הגורמים לעיכוב שלה להתארך, ולהרהר בבני משפחתה, על יחסיהם המורכבים. מה זה בכלל "מישפוחה" - שואלת אותנו איכלוב, מהם הדברים החשובים בחיינו. למה חשוב לנו שהחתונה שלנו ושל ילדנו תהייה נפלאה ומושלמת, מרשימה ומושקעת באופן שחלקנו נאלצים לקחת משכנתא עבורה, האם אנחנו עוסקים בדברים השוליים והתפלים של החיים, ולא בהכרח במהותיים?
השאלות האלו הפכו אקטואליות עבורי, כי השנה רעייתי ואני חיתנו את שני בננו, האחד בחר להתחתן בחוג משפחה מצומצם ללא רב כמרד בדת ובמוסכמות, השני בחתונה סטנדרטית עם ילדה מופלאה שהזכירה אגדות בשעה שפיזרה עלי פרחים במסלול הגעת הכלה, ולכן הספר של איכלוב הצליח לעורר בי לא מעט צחוק, מעורב ברגעי רצינות על רקע החתונה שלנו שעברה יפה, אף אחד לא איחר לחתונות בניי, למרות שאלה נערכו במתח הלא צפוי של הקורונה.
