ביקורת ספרותית על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר בסדר

---

הספר, שכונה על ידי במהלך הקריאה 'הספר של זה שכתב את צילה של הרוח' הותיר אותי ברגשות מעורבים. מצד אחד זהו ספר שבהחלט נהניתי מקריאתו וחיכיתי לזמן שיתפנה על מנת לצלוח את דפיו ולשקוע שוב באגדה המיסטית-בדיונית- היסטורית. מצד שני לא יכולתי להתעלם מנפילות בעריכה של הספר, בבניית הדמויות ובאחידות העלילה.
סוד תחושת הקריאה הקולחת של הספר טמון בכתיבתו של הסופר הבונה מתח על ידי שילוב מוטיבים המוכרים לנו מסרטי מתח(שישי ה-13 לחודש, עסקים מסתוריים המתרחשים בלילה+ צעדים ודמויות באפלה,אדם- זאב, דמות ילד המופיעה ונעלמת, מכשפה וכיו,ב) כמו כן הסופר מרבה לשבץ חידודי לשון ומענה סרקסטי אותו הוא שם בפיו של הגיבור.
מצד שני מדי פעם, בעת הקריאה חלפה בראשי מחשבה כי לא היתה מזיקה עריכה מוקפדת יותר בעיצוב דמותה של כריסטינה- האהובה ובבניית סיפור האהבה בינה ובין דוד באופן משכנע יותר. באופן כללי הרגשתי שהגיבור (וגם דמויות נוספות) לא מחובר לתהליכים רגשיים אצלו ואצל אחרים (פרט למס' מקרים בהקשר לעוזרתו האישית- איזבלה)
בסך הכל מדובר בספר מתח נעים לקריאה, הוא אינו מאתגר מחשבתית באופן הראוי לציון אך מעביר את הזמן בנעימים.

» ביקורות נוספות של שירה
» ביקורות נוספות על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2