שבת. מהחלון נשקף אלי נוף ירושלמי מושלג מרהיב. על המיטה שמולו שוכבת אמי. היא מחוסרת הכרה מזה יומיים. אחרי חודשיים של אישפוז בשל ניתוח כושל היא שוקעת לתוך עירפול חושים. היא לא יכולה יותר. אני יושבת על כורסא לידה. אבי כבר לא יכולה להיות שם. פניה סוף סוף שלווים וכך גם נשימתה. רק אני נחנקת. אני רוצה לברוח משם ובמקום זאת אני נוגעת בה ומדרבנת אותה לקום. אני מתחננת שתקום שתגיד משהו. כי אני רוצה. כי לא יכול להיות שאמא שלי החזקה באמת לא יכולה. אני בוכה וצועקת והשקט מכה בי. אין תשובה. היא לא שם. אף אחד לא שם. רק מוניטורים מצפצפים בחדגוניותם. אני צונחת ביאוש לכורסא. מהחלון ניבט אלי השלג. מכוניות עוצרות וילדים צוהלים נשפכים מתוכן אל תוך השלג. בובות שלג נערמות שם בזו אחר זו, כדורי שלג נזרקים. אנשים חיים שם בחוץ. ואני בחדר הזה שתלוי בין החיים ובין המוות, רוצה לברוח משם ולא יכולה, רוצה לצנוח לידה ולהצטרף אליה ושוב לא יכולה.

למחרת היא נפטרה. והחיים לעולם לא ישובו להיות מה שהיו.

יום רביעי, בדיוק חודשיים אחר כך. אני אחרי שבעה ושלושים. נדמה שהחיים ממשיכים באיזשהו מסלול. ילדים, עבודה, אבא שהפך סיעודי וצריך לטפל בו. אני לוקחת את הקטנה מהגן. אנחנו יושבות על הגדר בכניסה לבית. היא מפטפטת ללא הרף כדרכה בעוד אני מנסה לנער את החול הסורר מנעליה ובגדיה. אני קצת חסרת סבלנות. שעתיים קודם לכן התקשרתי לאבא והוא אמר שלא יכול לדבר ויחזור אלי אחר כך ולא חזר. טלפון. יד אחת שלי אוחזת בנעל, השניה עונה. זה בטח הוא ואם לא אענה הוא ידאג. לא הוא. מודיעים לי שאבא נפטר. הוא אמר שהוא עייף, הלך לישון ולא קם. זהו. ללא מחלה, ללא בית חולים. אין אחר כך. קיומו התאדה בבת אחת. אני נמעכת כמו דמות מצויירת שדפקו לה פטיש בראש.

שבוע עבר. אני יושבת שבעה. רק לפני חודשיים הוא ישב איתי. עכשיו אני לבד. יתומה לגמרי.
"אז את לא בת יותר?" שאלה הקטנה שלי. אני בת. תמיד אהיה בת. רק שאין לי הורים.

כבר ארבעה חודשים שאני לא מסוגלת לקרוא דבר מלבד ספרי ילדים. מאז האישפוז של אמא. אני לא יודעת אם אי פעם אשוב לקרוא. "יומן אבל" מחכה לי. קניתי אותו אחרי מות אמא כדי להתנחם. אני רגילה שספרים הם ניחומים. אני מחזיקה את הספר אבל אני לא מסוגלת לפתוח אותו, בטח שלא אחרי האבל הכפול הזה. לא התקדמתי מעבר לכריכה האחורית וכמה עמודים. אני לא יודעת אם הוא טוב. זו הפעם הראשונה שאני כותבת ביקורת על ספר שכמעט לא קראתי.

בארת מתאר את אבלו על מות אמו. את היחסים הקרובים שהיו לו איתה. איזו אמא מופלאה היא היתה. אני לא מצליחה להתחבר. לי היו יחסים מורכבים עם הורי, בעיקר עם אמי. ילדות בעייתית, עליות ומורדות. אני לא יכולה לתאר דמות הורית אלוהית. ובכל זאת האבל שלי מטביע אותי. האמנם האבל שלי גורף פחות משלו?

אני יתומה בבת אחת. ואני לא יודעת איך אפשר להמשיך ככה.
.

עצוב ויפה. אוסף של הרהורים על אבדן, יגון ומהות האבל. האם זו ממש ספרות? לא בטוח.
רולאן בארת טובע ביגון לאחר מות אמו. הוא חושף ביומן האבל שלו את הרגשות הפרטיים שלו, את הקשר החזק שלו לאמו, הוא מנתח את אופיה ומוצא שוב ושוב את אותן תכונות, שלעתים נוטים להתעלם מהן, שגרמו לו להעריץ את אמו, ותרמו לקשר החזק והמיוחד שלהם.
"אמא: (כל החיים): מרחב נטול תוקפנות, נטול קטנוניות - היא מעולם לא העירה לי אף לא הערה אחת (איזו זוועה מעוררים בי המילה הזאת והדבר הזה)."
לא ניתן להתייחס לספר הזה כאל ספר רגיל. בארת כתב יומן פרטי, היומן התפרסם כשלושים שנה לאחר מותו. לא ברור אם בארת היה מעוניין בפרסום. מה שברור זה שהוא לא היה שותף לעריכה שלו ולא נתן את אישורו למוצר הסופי, שעליו מתנוסס שמו. אין ספק שיש כאן טעם לפגם, אך מהצד השני, את אותו דבר ניתן לומר על "המשפט" של קפקא.
לאורך כל הקריאה חשתי תחושות סותרות לגבי היחסים בין בארת לאמו. מצד אחד הערכה (קנאה?) על הקשר החזק והאוהב ביניהם, ומהצד השני יש משהו מעט לא טבעי ומעורר אי נוחות בקשר שחורג במידה לא מבוטלת מהיחסים הרגילים בין אם לבנה. היגון, עוצמת היגון אותה מיטיב בארת לתאר, הוא כל כך גורף, וכל כך מתמשך עד כי חשתי כי אבדן האם היה למעשה הקש האחרון, מעין "תירוץ" לחיים ללא שמחה, לשקיעה לתוך עצב על סף הדיכאון.
ספר יוצא דופן, ללא עלילה וללא שיאים. כדאי להתאים ציפיות לפני שקוראים. כדאי לקרוא, וכל מי שחווה בחייו קשר נפשי חזק עם אדם אחר, לא יוכל שלא להזדהות עם תחושת האבדן שמתאר בארת, כשהקשר מגיע לקיצו.

רולאן בארת, הפילוסוף הצרפתי הדקדקן, מתעד בעמודים אלו את סבלו העמוק עקב מות אימו. אנו חשים כי בארת אהב את אימו עד בלי די, העריך והעריץ אותה והתקשה לחיות בלעדיה. אהבתי במיוחד שבארת תיאר את אימו כמי שיצרה עבורו "מרחב ללא תוקפנות וללא קטנוניות". אכן דמות הראויה להערצה. לו יכולנו כולנו לספק מרחב כזה לילדינו. לו יכולתי אני.

הרהורים, מחשבות ותהיות התהתהוות בבארת לאחר מות אימו, מובאות כאן לפנינו.
בארת היה מאוד קשור לאימו, הוא חיי איתה תקופה לא קצרה מחייו.
בארת שכל כתיבתו היא בגבול שבין הגדרת בתיאורטי לפילוסופי ובחלק מהמקרים תלוי מדע (לא מדעי כי בארת אינו מדען אחרי הכל ואיננו התיימר להיות אחד).
הקטעים עצמם הם קטועים, אך הם יוצרים תחושת רצף התנהלות, כתיבה יומנית.
בארת מתייחס לתחושותיו, למחסום כתיבה שיש לו לחייו והכל בצל החוסר של האם.
מעניין, לא רק לחובבי בארת.

קניתי את הספר לאחר מות אמי .והוא שימש לי נחמה מסוימת