ביקורת ספרותית על חניבעל מקור הרוע מאת תומאס האריס
ספר מעולה

---

אמנם הספרים הקודמים בסדרה שאחרי 'דרקון אדום', להלן: 'שתיקת הכבשים' ו'חניבעל' נכתבו בגלל שתומאס האריס רצה לספר סיפור, מבחינתו הוא סיים את הסיפור עם 'חניבעל' ולא התכוון להמשיך מעבר.

מדובר בסופר שכותב ספר אחד ל-7-10 שנים, והוא פיתח כאן סאגה שהייתה עיקר חייו, או יש לומר - מפעל חייו.
את הספר האחרון בסדרה - 'חניבעל: מקור הרוע' הוא כלל לא התכוון או רצה לכתוב.
כיוצר המקורי של דמותו של חניבעל לקטר, הוא וגם רבים ממעריצי כתיבתו - האמין שדמותו של לקטר צריכה להישאר בגדר מסתורין.

עם זאת, אולפני הוליווד חשבו אחרת.
אם כבר, לאלו שטוענים שספר זה משמיד את זכרו של לקטר, מי שצריך להאשים, זה אותם בלבד.
הוליווד, שהרוויחו כספים רבים על גבי האריס ורכבו על הגל של ההערצה העיוורת לדמותו של חניבעל (רואים את זה בעיבוד לספר 'דרקון אדום' שעשו בשנים האחרונות. דמותו של חניבעל בספר המקורי היא דיי שולית, ומופיעה לפחות מ-50 עמודים בספר שאורכו כ-400 באנגלית, ואילו בסרט, עקב הפופולריות של אנתוני הופקינס שגילם אותו, זמן המסך של הופקינס בסרט הוכפל, אם לא שולש), והציבו להאריס אולטימטום:
"אנחנו (הוליווד) רוצים להפיק עוד סרט על חניבעל לקטר. אתה יכול להיות זה שיכתוב את הסיפור שלו, כי אתה היוצר המקורי של הדמות הזו, או שאנחנו נשלם למישהו אחר, פשוט יותר שלא ירצה יותר מדיי כסף שיכתוב אותו במקומך. הבחירה בידיך".
כמובן, שהוליווד לא בוחלת באמצעי שכנוע, וכך נגזר על האריס לשבת ולכתוב ספר חדש שעליו יבססו את סרט ההמשך. ואם הייתי במקומו? סביר להניח שהייתי עושה בדיוק אותו דבר. רק לא לתת לאיזה נער זב חוטם להחתים את יצירת המופת הספרותית שלי - את מפעיל החיים שלי שעמלתי שנים כה רבות לברוא כיציר כפיי.

בספר השלישי בטרילוגיה - 'חניבעל', הוזכר בקצרה, בצורה של פלאשבקים המקור שמאחורי חניבעל.
אני זוכר שכשקראתי על מישה, אחותו הקטנה המשתכשכת באמבט בחצר האחורית של אחוזת לקטר בעת שהמטוסים הנאצים מפגיזים את היערות, לא יכולתי שלא לחוש תחושת צמרמורת. אני זוכר שאפילו ניסיתי לכתוב איזה שיר פרוזאי כושל שמעולם לא סיימתי, אודות מישה הקטנה.

על כן, כששמעתי שהאריס כותב ספר חדש שיספר את העבר של חניבעל, שמחתי. שמחתי, לא בגלל שידעתי שעניין זה נכפה עליו, אלא בגלל שלא רציתי שאף אדם אחר, כולל הוליווד, לא ישכתב את סיפור חניבעל לקטר לפי רצונו. אף אדם, מלבד האריס עצמו.

אני דווקא מאוד נהניתי מהספר. הוא לא היה מהחזקים של הטרילוגיה המקורית, אבל האווירה בו הייתה שונה, אירופאית, קסומה. בין אם היה זה סיפור ההישרדות של לקטר הילד ואחותו הקטנה בחורבות האחוזה מול החיילים המורעבים שאיימו על חייהם - והאירוע הטראגי שעיצב (ועיוות) את חייו והוביל להיותו קניבל, בין אם היה זה סיפור גידולו תחת כנפה המלומדת של ליידי מוראסאקי (גלגולה של מוראסאקי העתיקה), ובין אם היה זה גדילתו להיות סטודנט לרפואה מוכשר - עניין המסביר כיצד הפך להיות כה מיומן בביתור גופות.

בעיניי, הספר הזה היה שילוב של 'הנערה שאהבה את טום גורדון' של סטיבן קינג, ו'הבושם' של פטריק זיסקינד - מבחינת האווירה הוויזואלית, הלוקיישנים, והניחוח המטריד של הרציחות.

לעומת המבקרת הקודמת, שגם לא הבינה למה הספר הזה נכתב בכלל, שלא לדבר על כך שקיבתה הרגישה לא עמדה בתיאורים הקשים - אני דווקא מאוד נהניתי, וממליץ בחום, אך רק למי שקרא את כל שלושת הספרים הקודמים וקיבתו לא בוחלת לפניו).

» ביקורות נוספות של גשם גופריתני
» ביקורות נוספות על חניבעל מקור הרוע