“את הספר מצאתי ממש במקרה בצומת ספרים במכירת חיסול לפני 5 או 6 שנים. מעולם לא שמעתי קודם לכן על אליס תומפסון (כך שמה נקרא באנגלית) וגם לא התמצאתי במיוחד בספרות הסאדית הטיפוסית. עם זאת, העטיפה משכה את עיניי והתקציר האחורי לכד אותי ברשתו.

שנתיים אחר-כך, הגעתי איכשהו לקרוא אודות המרקיז דה-סאד וגיליתי כי כתב ספר בשם "ג'סטין". ג'סטין, חשבתי. ג'סטין. השם הזה מצלצל לי מוכר. רצתי אל מדפי הספרים שלי ומצאתי את ספרה של תומפסון. בדיוק סיימתי ספר והייתי פנוי לספר חדש והתקציר לפתע קרא לי לבוא ולקרוא בו ולזנוח כל אופציה אחרת. התחלתי, התמכרתי. נשבתי לחלוטין. לא עברה שנה ואחרי ביקור באנגליה השגתי את כל הספרים האחרים שלה בשפת המקור וקראתי את כולםץ. כך הגעתי למסקנה המתבקשת - אליס תומפסון היא אחת במינה.

ספר זה מתאר את סיפורו של אסתטיקן נטול שם שמתאהב בפורטרט של אישה בשם ג'סטין. הוא מחליט למצוא אותה בכל מחיר, ובמהלך חיפושיו הוא מגלה דווקא את אחותה התאומה - ג'ולייט. (גם בספרו של דה-סאד היו שתי אחיות בשם ג'סטין וג'ולייט, וספר זה הוא מחווה עקיפה אליו). בעוד שג'ולייט נראית כמעט לגמרי זהה לג'סטין, הגיבור (או שמא, האנטי-גיבור) משמיץ אותה בליבו ומנצל אותה רק כדי להגיע לאחותה. מכאן מתחיל משחק של חתול ועכבר בו לא ידוע מי משחק עם מי, ומי בשליטה. כפי שאומרת לו ג'ולייט כשציין שלדעתו נשים הן מסוכנות - "אתה טועה, גברים הם שעושים את הנשים למסוכנות".

ספר זה, כמו שאר ספריה של תומפסון, הינו חידה אניגמתית שגם בסופו לא בטוח שהיא תפוענח, וכן זה משאיר טעם ורצון לחזור ולקרוא בו בשנית, תוך מציאת כל האיזכורים הסאדיים וההשראה הניכרת, הספר מחולל פלאים במחשבות קוראיו, מוליך אותם שולל פעם אחר פעם עם טוויסט ופיתול נוסף.

אני ממליץ בחום על הספר, הוא גם לא ארוך במיוחד (157 עמודים), הכתב גדול ונוח, והקריאה זורמת מאוד (כל פרק הוא לא יותר מ-2 עמודים). מומלץ!”

“מדובר על ספר פנטזיה הזוי למדי, בשבילי הוא היה הזוי מידי, אך מכיוון שאינני נוטה להניח את הספר ולהחליט שאינני קוראת בו עוד, קראתי עד הסוף.
היה מעניין לפרקים, אך בכללי לא משהו שהייתי ממליצה עליו בחום.”