“באלארד עשה מעשה אמיץ. הוא הכניס את עצמו, דמותו שלו, למעין אוטוביוגרפיה פנטזיונרית וחולנית. הוא נכנס לעולם שבו כת מחתרתית של אנשים מרוגשים מינית מתאונות דרכים. המתכת המתעקמת, לוח המכוונים הנמעך היישר לתוך הבשר הרך. הצלקות והפציעות, הדם, העיוותים. באלארד לכאורה מחדיר אותנו בעובי הפח המכאני של התרסקות גרוטסקית על כבישי המוות. דרך דמותו של מדען הטלוויזיה המצולק והמטורף, רוברט ווהן, אותו הוא מעריץ בפסי”
