הספר המדהים הזה היה ברשימת הקריאה שלי מזה זמן רב מאוד. רק לפני חודשיים-שלושה החלטתי לחפשו בחנויות (אל תשאלו למה. אני באמת לא יודעת). חודשיים חיכיתי שיגיע בהזמנה דרך סטימצקי וכשהתקשרתי לצומת ספרים, נאמר לי "כן, יש לנו עותק כאן. לשמור לך?". כמובן שאחרי רבע שעה כבר התייצבתי בחנות וזה.. (; (איזו פרסומת סמויה, אני מתה).
בכל אופן, מעולם לא נמשכתי לספרים רומנטיים וכאלו שעיקרם הוא הרגש ומערכות יחסים בין בני זוג. פשוט לא מדבר אליי. לכן היו לי חששות רבות בנוגע לקריאת הספר, אך אין זה אומר שלא היו לי ציפיות גבוהות ממנו. להפתעתי, הוא התעלה פי כמה וכמה על מה שחשבתי שיהיה.
ספר זה הינו קלאסיקה אדירה. גתה הצליח לחדור לי לנשמה ולגרום לה לעשות סלטות וגלגלונים וכל דבר אחר שתרצו. אמנם איני נמצאת כרגע במערכת ייסורים כלשהיא בחיי (להפך), אך פתאום כל מילה וכל תיאור קרעו את ליבי וגרמו לי להתרגשות בלתי מובנת.
רבים אומרים שלתאר "אהבה" זה דבר בלתי אפשרי. אני חושבת שגתה הוא האדם (יותר נכון היה האדם) הקרוב ביותר לכך. לפעמים מצאתי עצמי בוהה במילים, קוראת את אותן השורות שוב ושוב ובכל פעם מחדש נדהמת מיופיין. לצערי, לא ניחנתי בכושר תיאור והסבר של ממש, ועל כן אוכל רק לומר שעל מנת להבין למה אני מתכוונת, קראו הספר ותוקסמו כמוני.
אולם, כמובן שאחרי הכל מדובר בטרגדיה כואבת מנשוא. כתוצאה מעצם העובדה שידעתי (כמו כל קורא) את סופו המר של ורתר, כאב לי לקרוא גם את העמודים בהם גולל ורתר את אהבתו הרבה ללוטה ואת אושרו כשהוא במחיצתה.
למרות שמתואר בספר זה סיפור אהבה (נכזבת), יצא לי לא מעט לתהות האם מדובר באהבה או אהבה כבולה באובססיה. נכון, באהבה יש מעין אובססיה, אך כזאת שניתנת לשליטה (פחות או יותר). כאן, בספרו של גתה, מוצגת לנו אובססיה שבסופו של דבר הטריפה את דעתו של ורתר לאורך מערכת ייסורים ארוכה, אותה שוטח ורתר בפנינו בכאב עצום, שאותי, אישית, ליווה במהלך היום, גם כאשר לא קראתי הספר. הייאוש הטוטאלי של ורתר ורחמיו העצמיים, שהגיעו ממש לקראת סוף הספר, העלו לי לא מעט דמעות ומדי פעם כאב לי על כך שאיני יכולה לשלוף אותו מהספר ולחבקו ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר.
קטע מסוים שהכאיב לי במיוחד: "אני סובל מאוד, כי איבדתי את הדבר שהיה לי משוש חיי היחיד, את הכוח הקדוש ומפיח החיים שבו בראתי סביבי עולמות. אבד ואיננו! כשאני משקיף מחלוני אל הגבעה שבמרחק ורואה כיצד שמש הבוקר מפלחת את מעטה הערפל שמעליה ומאירה את האחו שלו, והנהר הענוג מתפתל לקראתי בין הערבות העומדות בשלכת - הו! בשעה שהטבע עומד לנגד עיני קפוא כמו תמונה מצובעת קטנה, וכל היפעה הזאת אין בכוחה לשאוב מלבי טיפה אחת של אושר ולהזרימה אל מוחי".
אני יכולה להמשיך ולשטוח בפניכם כאן את התרגשותי מהספר ולכתוב עליו בלי סוף, אבל זה באמת לא ייפסק. פשוט לכו וקראו בעצמכם.
קלאסיקה אדירה של סופר מדהים.

זהו ספר המתח האנגלי הראשון שיצא לי לקרוא. כצפוי, ניתן היה לראות מיד בתחילת הספר כי מדובר בספר שונה משאר ספרי המתח שקראתי עד כה – הסופר הנחמד פיטר ג'יימס החליט שהוא נהנה מאוד מלחפור על דברים לא רלוונטים בעליל לעלילה ולספר ולדמויות ולממש שום דבר (וסתם דוגמה – ג'יימס מצא לנכון לתאר תמונה סתמית ואקראית לפרטי פרטיה, תיאור שנמשך כמעט עמוד שלם). אמנם זה היה לא קשור ומצאתי את עצמי אומרת בקול "למה, ג'יימס, למה?", אבל נסלח לו על זה.

יכול להיות שבאתי עם ציפיות גבוהות יותר מדי וכתוצאה מכך הספר לא הפעים אותי כמו שחשבתי. הכתיבה של ג'יימס היא לא משהו מיוחד, למען האמת היא דיי הזכירה לי את כתיבתו של באלדאצ'י. בכמה מקומות בספר ממש הרגשתי כאילו אני קוראת ספר של באלדאצ'י ולא של סופר בריטי (!!!). בכל זאת, למרות שג'יימס דאג לתאר בצורה ממש טובה כל פרט בעלילה וכמובן את הדמויות, הרגשתי שמשהו חסר. יכול להיות שזאת היתה העלילה, יכול להיות שהדמויות לא היו חזקות ואמינות מספיק או שזה פשוט משום שהציפיות שלי היו בשמיים.

בדומה ללרסון, גם ג'יימס מצא לנכון לזרוק על הקורא אקספוזיציה (אמנם לא אקספוזיציית ענק כמו זו שבספרו הראשון של לרסון) דיי מוגזמת בסביבות 150 עמודים. בכל פעם הופיעה דמות חדשה וזה היה קצת מעצבן. אחרי האקספוזיציה, קצב העלילה התאזן – העלילה התחילה לצבור תאוצה ממש לאט, אבל בסוף הגעתי למצב שממש לא הצלחתי לעזוב את הספר.

הדבר שהיה דיי מרגיז בעלילה היה הבסיס שלה והוא מציאת דיסק מטופש ברכבת וחוסר היכולת להתאפק ולהשאירו שם. הסקרנות המטורפת של טום ברייס היתה דיי מעצבנת, ולו יכולתי, הייתי זורקת אותו מהרכבת במקום לתת לו לקחת את הדיסק. בעקרון, אותו מאורע גרם לספר להיות צפוי וברור מאליו פחות או יותר. לא משנה כמה המתח היה גדול, תמיד היה קל לנחש מה יקרה. בצפיית אותו דיסק מקולל, נחשף ברייס לרצח אכזרי ומזעזע, שלאחר מכן יניע את העלילה עד לסוף הספר.

מנגד, ישנו רב-פקד רוי גרייס (שמשום מה מצטייר בראשי בתור סקסי משהו) שעמד בראש חקירת הרצח המזעזע של אותה האישה, שאותה ראה טום ברייס בדיסק. כצפוי, אי אפשר לתת לדמות סקרנית חבל"ז להינות מכך, ועל כן חייו של טום ברייס וכן חיי משפחתו נתונים בסכנה – האיומים לא חודלים מלהופיע ולמרות זאת ממשיך ברייס לעשות כל צעד שגוי אפשרי נוסף שרק ישלוף מהכיס בכוח ויגרום לקורא להתפגר מעצבים עליו.

בסופו של דבר, על רב-פקד רוי גרייס מוטלת חקירת הרצח וכן ההגנה על חיי משפחתו של ברייס הסקרן, שמתיימר להיות בעל אנגלי נפלא, אך למעשה רק מעצבן את הקורא ככל שהספר ממשיך בדהירתו לקראת הסוף.

למרות שהספר בסך הכל היה מעניין והדמויות היו מאוד טובות, לא הצלחתי ממש להתחבר אליו. לא הרגשתי את הצורך העז לבוא ולקרוא בו בכל פעם, רק לקראת מאת העמודים האחרונים, כשהמתח היה ממש גדול, אך לא מסיבה אחרת. שוב, כנראה ציפיתי מספר מתח שנכתב בדי סופר בריטי להיות ה-דבר, אבל זה לא היה ככה. לא התאכזבתי או משהו כזה, אבל זה לא ספר שאזכור עוד הרבה זמן.

את הספר הזה התחלתי לקרוא פעמיים. בפעם הראשונה לפני שנה ומשהו כשעוד האמנתי בקריאת ספרים מהספרייה העירונית. כמובן שלא הלך לי, כי קשה לי לקרוא ספרים שמישהו אחר קרא. זה גורם לי להרגיש שהם מאבדים את כל היופי והקסם שלהם.
בכל מקרה, התחלתי לקרוא אותו שוב (והפעם במלואו) לפני כמה ימים. ההתחלה היתה משעממת שוב, כמו בפעם הקודמת. חשבתי שאולי זה יעלם אחרי כמה עמודים (יש בו בסה"כ 289 עמודים וזה חבל), אבל זה לא קרה. במהלך כל הספר ייחלתי לרגע שמשהו מעניין ורציני יקרה, אבל זה היה ספר רגוע ושקט למדיי. לא הרגשתי שפעימות ליבי טסות או רגש כלשהו במהלך הקריאה. בכל פעם שהרגשתי שמגיעה סצנה שתגרום לי להרגיש משהו, שוב הכל דעך. הרגשתי שהסופר לא הצליח להתעמק בסצינות שצריכות לגרום לקורא להתרגש או לפחד או להבהל.
הכתיבה בסך הכל היתה בסדר, לא משהו מיוחד. היא גרמה לספר להיות קליל שכזה.
לא היתה אווירה ותחושה של פחד, כאלו שיש בדר"כ בספרי מתח.
הדמויות היו פשוטות מדי, הסופר לא התעמק בהן יותר מדי. תמיד אני מתחברת לדמות כלשהיא ואפילו מתחילה לחבב אותה. בספר הזה לא היה דבר מכך.
כשסיימתי את הספר, לא הרגשתי את התחושה הזאת של הערבול בבטן, כזאת שמרגישים כשמסיימים ספר שבהחלט היה שווה כל שנייה של קריאה ושישאיר את חותמו על הקורא. הספר הזה היה כמו משב רוח שבא וחולף. הוא היה חביב ונחמד ומצחיק, אבל לא ספר כזה שאני אזכור לפרטי פרטיו עוד כמה חודשים.
ממליצה לאלו בינינו שאוהבים ספרי מתח קליליים ולא משהו מורכב. עלילה ודמויות נחמדות, אבל לא משהו מיוחד.

ובכן, אני לא מבינה את האנשים שטענו שמדובר בספר פחות טוב מהראשון ושלרסון הדרדר בכתיבתו. מדובר ביצירת מופת שנתקלים בה אחת להמון זמן.
דבר ראשון יש לציין את ההמשכיות המושלמת שהסופר יצר בין הספר הראשון לשני. לא מרגישים אפילו שמדובר בספר נפרד, ישנה ההרגשה של ספר אחד שממשיך באותו הקצב בדיוק ובאותה האווירה.
מספר קוראים העירו כאן שמדובר בספר פחות טוב, משום שישנו ניתוק מובהק בין מיכאל לליסבת. זה נכון, אבל כאשר כל דמות התקדמה בנפרד בעלילה, ניתנה לקורא האפשרות להכיר כל אחת מהן לעומק ובצורה טובה יותר (במיוחד במקרה של ליסבת).
אני חייבת לציין שהחקירה בספר זה היתה מעניינת יותר ומרתקת יותר מאשר בספר הראשון על הריאט.
בנוגע לכתיבה - פנטסטית. פשוט מדהימה. הקצב של העלילה מושלם. לא איטי מדי (כמו בספר הקודם) ולא מהיר מדי. קצב המקנה לקורא את האפשרות לעקוב אחרי העלילה ואחרי כל צעד של הדמויות באופן מדוייק.
מדובר ביצירת מופת שלא נתקלים בה בכל יום. האמת היא שנתקלים בספר שכזה אחת להמון זמן. מזמן לא יצא לי לקרוא ספר כל כך טוב. נשאבתי לתוכו בצורה כזאת שהתנתקתי מהמציאות וחיפשתי כל דקה פנויה כדי שאוכל להמשיך לקרוא בו. הוא הדהים אותי, הפעים אותי, הצחיק אותי. פשוט ספר מוצלח ביותר.
אני רוצה לקרוא את הספר השלישי, אך אני מנסה לדחות את זה קצת, משום שמדובר בספר האחרון של לרסון בטרילוגייה, וזה מאוד מצער, משום שבאמת לא יצא לי להתקל בסופר מדהים כל כך.

למרות כל ההמולה שהיתה סביב ספר זה, לא הייתי אומרת שמדובר ביצירת מופת. החיסרון הבולט ביותר בספר הוא היות (כמעט) 150 העמודים הראשונים כמו מן אקספוזיציה לספר - בעמודים אלה נמסר בעיקרון מידע, אשר אכן יסייע לקורא בהמשך הבנת העלילה, אך זה גרם לקוראים רבים להתייאש מספר זה ולהפוך אותו לספר כבד שקריאתו משעממת.
לאחר מכן, כאשר העלילה באמת התחילה לרוץ (בסביבות עמוד 200+) הספר הפך להיות באמת מאוד מעניין ומהנה.
העלילה כשלעצמה היתה מקורית ומיוחדת, אך מדי פעם משעממת בכל פרשת ונסטרום. העלילה העיקרית - התעלומה שמיכאל התבקש לפתור - הייתה מעניינת. הסוף היה מפתיע, אך גם מעצבן.
הדמויות היו נהדרות ומתוארות היטב. לא הייתי משנה דבר בכל הנוגע לדמויות ולמערכות היחסים ביניהן.
ממליצה.

דבר ראשון, אני חייבת לציין שאני אמיצה שהצלחתי לסיים את הספר. זהו, הקלה.
הספר 'פסיכופת אמריקאי' היה הספר הטוב ביותר שאי פעם שקראתי. ספר שגורם לרגשות אמביוולנטים לחלוטין להופיע. מצד אחד לאורך כל הספר חשתי תחושת גועל נוראית כלפי פטריק בייטמן, אך מצד שני חיבבתי אותו וכל כך ריחמתי עליו, במיוחד לקראת סוף הספר כשהוא התחיל להביע חרטה על מי שהוא, או יותר נכון - על מה שהוא. הכאב שהוא הביע לאורך כל הספר על היעדר תחושות ומאפיינים אנושיים אצלו גורם לתחושת כאב נוראית בקרב הקורא. למרות שבסך-הכל מדובר באדם פסיכופת ברמות שקשה לתאר, מדובר באדם שמדי פעם קל להבין את מחשבותיו בנוגע לחברה הסובבת אותו.
מדובר ביצירת מופת, שרק לאחר קריאתה ניתן להבין עד כמה העלילה כל כך חזקה ועד כמה הדמות המרתיעה, המפלצתית והאומללה שיצר ברט איסטון אליס מהווה דמות כל כך חזקה, שמלווה את הקורא במהלך חייו היומיומיים.
אין בספר עלילה של ממש, יותר נכון מציאות חייו של אדם פסיכופת ואומלל, שכל מה שברצונו להיות זה אדם נורמלי, אך מצד שני אין באפשרותו לוותר ולשלוט ביצר החולני והמטורף שלו.
זהו הספר הראשון שהצליח להגעיל אותי ברמה כזאת שנאלצתי להסתיר את המילים ולהאבק בצורך להקיא. התיאורים בספר זה מזעזעים כל כך, שלא נראה לי שאי פעם כשאסתכל על פה של מישהי או על מסמרים לא תעבור בגופי צמרמורת ובחילה של ממש.
הכתיבה נהדרת. הבונוס הקטן הנוסף הוא שהספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של פטריק, דבר שמקנה לקורא את ה"אפשרות" לדעת את דעותיו ומחשבותיו של פטריק אודות דברים מזעזעים, כמו דם, כאשר עבור פטריק, זה מהווה דבר מפתה ואירוטי של ממש.
ממליצה בחום לאנשים שבטוחים שיוכלו לשלוט בעצמם כשיקראו על כמה "מענג" המראה של אישה שותתת דם ומעוותת לחלוטין.

אתחיל בכך שנתתי לספר זה חמישה כוכבים, משום שלא הייתי משנה בו דבר וחצי דבר. הוא נהדר כמו שהוא.
החל מאותו הרגע שספר זה יצא, לא הסכמתי לקרוא אותו. משום מה, אני לא נמשכת לספרים שקוראים רבים נמשכים אליהם והם בגדר "מוכרים מאוד" או משהו כזה. לכן הסתייגתי מקריאתו עד השבוע האחרון.
אני חייבת לציין שספר זה הוא אכן ספר שלא ניתן להניח מהיד. הוא לא מושלם, לא. אבל הוא בהחלט ספר, שלפי דעתי, אסור לשנות בו דבר.
אתחיל בכתיבה. ובכן, הכתיבה לא מיוחדת במינה. אם לומר את האמת, היא פשוטה לחלוטין. אין שנינות כלשהיא, אין משהו מיוחד מדי. הכתיבה מהווה את הגורם היחיד שדיי הפריע לי לכל אורך הספר.
הדמויות היו נהדרות. אולם, היו מקרים שבלה עלתה לי על העצבים עם הפתטיות והילדותיות שלה, אבל כשמתאהבים תמיד נוהגים בטיפשות, אז נסלח לה על כך. אדוארד, לעומתה, היה התגלמות השלמות, בכך אין ספק. לא נראה לי שניתן למצוא בנאדם (או שעדיף ייצור?) שמקרין כל כך הרבה אהבה לאהובתו. אהבתם של אדוארד ובלה ניכרה באופן ברור בהחלט, זאת ניתן להבין בעיקר ע"י התרגשותה (או שאגיד אובר-התרגשותה, יותר נכון) של בלה בכל פעם שאדוארד יצר איתה מגע פיזי כלשהוא. אולם, מדי פעם התחשק לי להחטיף לבלה סטירה על התנהגותה המטופשת. או שפשוט הספר מהווה פנטזיה בלתי אפשרית עד כדי כך שהסופרת איפשרה לעצמה להרחיק לכת מעט יותר מדי.
כמובן שניכר לראות כי הספר נכתב ע"י סופרת ע"י עצם העובדה שתיאור התנהגותו וחמימותו של אדוארד היו יותר כפי שאישה הייתה מצפה מאשר מה שמתרחש באמת במציאות.
בעקרון, נהניתי מאוד במהלך הקריאה. לא יכולתי להניח את הספר מידי לרגע. קרה פעמים לא מעטות שהרגשתי עצמי נשאבת לתוך הספר במקום בלה וליבי התחיל להאיץ בכל פעם שתוארו מעשיו של אדוארד, אשר הביעו את אהבתו הרבה לבלה.
איני מתכוונת להמשיך לקרוא את שאר הספרים בסדרה, אך על ספר זה אני ממליצה בחום (למרות שלא נראה לי שישנו מישהו שעדיין לא קרא ספר זה).

עבר הרבה זמן עד ששכנעתי את עצמי לקרוא את הספר הזה וזאת עקב הסתייגותי מקריאת ספרים, שנכתבו בידי סופרות. שריטה שלי. להפתעתי, נהניתי מהספר. מאוד, אפילו. כמובן שישנם הבדלים בין כתיבתו של הגבר לבין כתיבתה של האישה. במקרה הספציפי הזה, אני בטוחה שכל עוד גבר היה כותב את הספר, הוא היה מוסיף קווי עלילה מסובכים יותר או מזוויעים יותר, או שזו סתם מחשבה מטופשת שעברה בראשי. בכל אופן, אין לי תלונות לגבי הספר בכלל.
אחרי שסיימתי את הספר נותרתי עם תחושה של "אלוהים אדירים, למה הספר נגמר?". הרגשתי כמו מן בעיטה בבטן שניערה אותי והחזירה אותי למציאות. נשאבתי מאוד לספר עד כדי כך שבמהלך החיים היומיומיים חשבתי כל הזמן מה הדמות הזאת תעשה ואיך זאת תגיב ומה ייקרה בסוף וכו'.
אהבתי את הדמויות. את כולן. אין ספק בכך. אפילו את פרנק, שמדי פעם עלה לי על העצבים. בכלל, במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני מפתחת רגשות כלפי הדמויות בספר. נשמע מטופש. בכל אופן, העלילה - נהדרת! כפיים לטאנה פרנץ'. אמנם היו כאלו שטענו שהספר ארוך מדי יחסית לספר מתח, אך לפי דעתי לא היה כל צורך לכתוב אותו באופן קצר יותר. הפירוט המורחב וההתמשכות האינסופית בספר הייתה הכרחית לגמרי. עקב עצם העובדה שהעלילה נמרחה על כלכך הרבה עמודים הפכה את הספר למורכב יותר, מסובך יותר, מתעתע יותר, מהנה יותר, מפליא יותר. בכל פעם הופתעתי לקרוא על כיוון חדש בעלילה.
הדבר היחיד שהפריע לי במהלך הקריאה היה התנהגותה של קאסי לקראת סוף הספר, שהייתה כלכך מעצבנת. כמובן שלא אגלה מדוע, אבל מדי פעם כלכך התעצבנתי עליה שלא הייתי מסוגלת להמשיך לקרוא.
הסוף, כמובן, היה נהדר, מכל הבחינות. משמח, מפליא, מדהים, עצוב, מדכא.
אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. נהניתי במהלך קריאתו כמו שלא נהניתי כבר מזמן. התחברתי לדמויות, אהבתי את כולן, כמעט והתאהבתי בדניאל וברייף, למרות ששניהם קרציות לא קטנות.
ממליצה בחום לטוס ולקרוא! (:

אני לא יכולה לומר שנהניתי ממש מהספר הזה. אני בטוחה שזה לא היה הפסד של ממש אם לא הייתי קוראת אותו.
הכתיבה הייתה סבבה לגמריי, העלילה קצת פחות.
דבר שמאוד אפיין את הספר (או את האמצע-סוף) היה תיאורים מזוויעים ביותר שמידי פעם ממש העלו לי גוש בגרון.
סוף הספר היה בהחלט מיוחד, אבל משום מה לא התחברתי לספר כפי שחשבתי.
מומלץ בקטנה.

~עריכה~
עבר דיי הרבה זמן מאז שקראתי ספר זה והגעתי למסקנה שהינו אחד מסוגי הספרים, אשר מוערכים כמה זמן לאחר סיומם. זה ספר שצריך לקלוט אותו ואז ניתן להעריך אותו. משום מה לקח לי הרבה זמן, אבל אחרי שעברו הלילות חסרי השינה, אני חייבת לציין שזה הוא ספר נהדר. אמנם הוא מבחיל ומזעזע ומבעית (ולא עוזב אותך בלילה), אבל ככה זה עם ספרי אימה.
ממליצה.