כשהייתי בת 15, שאלתי מהספרייה העירונית את "דרקולה" של בראם סטוקר, זה היה הרבה לפני שערפדים הפכו לייצורים רומנטיים,
באותו הלילה ישבתי על המיטה צמודה לקיר בחדר ילדותי מנסה לנער תחושה מביכה של פחד,
סיימתי אותו עוד באותו הלילה ועם קרני שמש ראשונות נוכחתי לדעת ששחררתי אנחת רווחה קטנה,
הספר הפך עבורי למען פולחן לספרי ערפדים, כשהם עוד לא נצצו באור השמש.
"ההיסטוריונית" הוא ספר לא פחות מרתק, אבל כבד הרבה יותר,
כאשר הקורא מתחקה אחר עקבותיו של הערפד הראשון בעולם, הוא גם למד הרבה, על ההיסטוריה של מזרח אירופה, על התקופה הביזנטית והעותמאנית, וגם על טבעיים ומשטרים אנושיים גם מעבר לעל- אנושי.
המספרת מטיילת עם אביה הדיפלומט ברחבי העולם, תוך כדי, הקורא זוכה לקבל הצצה נהדרת לחומות עתיקות מהתקופה הביזנטית, למנזרים אפלים, לנוף מפעים המתואר בחיות נדירה, שקל לשכוח לרגע שאנחנו לא באמת נמצאים שם.
העלילה מעניינת בעיקר ברמה ההיסטורית, ספרים עתיקים מתגלים באופן פתאומי ומובילים אל המושל מוולאכיה, אכזר צמא דם, המשתחל לספרי ההיסטוריה במלחמות עקובות מדם ובקטיעת חיים רבים,
אך האם ייתכן שהרודן הנורא הוא ערפד?
הייתכן כי הוא עוד מתהלך בנינו?
כך בעצם יוצאים למסע אחר קברו של דרקולה, אבל בדרך יש מהמורות רבות, חורים רבים שההיסטוריה מסתירה,
קטעים מסויימים בספר הם פשוט טרחנים, שיחות שלמות על מכתבי נזירים שהיה אפשר לדלג עליהם ולהגיע לעניין, אז אומנם הספר קרוי "ההיסטוריונית" אבל האם באמת יש צורך לתאר את ההיסטוריה כולה משחר הימים? כולל זו שאינה מועילה לעלילה ורק מכבידה על הקורא?
אני לא חושבת,
מה גם שלדעתי הסופרת לא עשתה עבודה מוצלחת בקשירת כל הקצוות בסוף, במהלך המסע כולו, יש המון שאלות מעניינות שחשבתי שבסוף יהיו תשובות, אבל הסוף היה מזורז מאוד, שזה מוזר בהתחשב בעובדה שעד כה הסופרת לא חסכה מאיתנו שבב אחד של מידע.
ובכל זאת זהו ספר טוב.
נדמה לי שלכולם יש רגע נדיר בחיים, בו מבינים שההיסטוריה היא לא רק מילים הכתובות בספר עב כרס,
ההיסטוריה היא בעצם אדמה שעיבדו, מקומות שהלכו בהם, אנשים שחיו ושמחו ואהבו, ולהבדיל מספר פנטזיה היא אמתית לחלוטין,
המלחמות, הצער, האכזריות, הכל היה, ועודנו, יחד עם רגעי אושר ושמחה.
במהלך הקריאה קמה לפני ההיסטוריה פעם נוספת, להזכיר לי שלפני שהיו דמויות, היו אנשים.
