כשלמדתי באוניברסיטה אז עבדתי בעבודת אבטחה של סטודנטים במוסד ציבורי, די ידוע, עם אושיות ציבוריות ידועות. באחד הלילות, בעת שפטרלתי במגרש החנייה החיצוני, הגיע אחד העובדים הוותיקים וידוען בפני עצמו, נשוי ובעל משפחה, בחברת עובדת צעירה במוסד, סוג של מתלמדת, שלא נשואה לו והם נכנסו למכוניתה ויצאו ממנה רק לאחר חצי שעה שבמהלכה נעה וזזה המכונית קלות... הדבר היה דיי שגרתי בעיני, מכיוון שרומנים היו ידועים באותו מוסד וחלק מהעובדים והעובדות אף דיברו בלי משים בהתעלמות מאתנו, המאבטחים. חלק מהדיבורים התפתחו למעשים, אני יודע בוודאות שכן כי אנחנו שמענו ולעיתים גם ראינו, וחלק מהדיבורים יצאו לאור באיחור של יותר מעשור בטענות על הטרדות מיניות ויחסי מרות לא תקינים. תגידו מה שתגידו אבל אותה עובדת זוטרה ש'בילתה' עם אותו בכיר, קודמה בתפקידה ומהר מאד הפכה לאושיה ציבורית ידועה.

נדלג ישר לספר:
לא אהבתי את שלי יחימוביץ בתור עיתונאית ועוד יותר איני אוהב אותה בתור פוליטיקאית אבל את תשומת לבי היא תפסה לחיוב בתור כותבת; יחימוביץ מספרת את סיפורה של נגה, בחורה בגיל הארבעים, נראית טוב, מרגישה טוב, נשואה ועובדת כעורכת דין מצליחה אבל יש לה בעיה קטנה, היא נדלקה על מוסיקאי, נשוי ואב, שצעיר ממנה במספר שנים ובשביל לספק את הגחמות המיניות שלה היא בוגדת בגלוי בבעלה לאורך תקופה ארוכה, בידיעה שהסביבה החיצונית יודעת על הרומן ולאחר שבעלה ואשת אהובה מגלים את הרומן אז צמד הנאהבים מעדיפים לזרוק את כולם קיבינימט ולממש את חייהם ביחד... אל דאגה, אמנם חשפתי הרבה אבל לא יותר ממה שכתוב בכריכה האחורית של הספר או ממה שמבקרים לפני ביקרו ועדיין יש רב הנסתר על הגלוי. יש ילדים? נו אז מה אם הם יוצאים דפוקים, העיקר שאמא מספקת את הגחמות המיניות שלה. יש בעל נבגד וכועס? לא נורא, הוא יתגבר רק איך הוא מעז להאשים אותה, שהיא עזבה את ביתה כדאי לממש איזו הזיה רומנטית?

למה אני חושב שיחימוביץ כותבת נהדר? כי יחימוביץ, דמות פנימיסטית מפורסמת שקדמה את מעמד האישה רבות נתנה לי, בגיבוי מלא, את כל הסיבות שבעולם לשנוא את הגיבורה שלה. היא לא מצדיקה את הגיבורה שלה, היא לא נותנת לה סיבות מקלות כמו בעל מכה או אימפוטנט אלא גיבורה אנוכית, כפוית טובה שבעודה שוכבת על מיטת חוליה, בתום לידה, היא עורגת במחשבתה על מאהבה ועל מועד משגלם הקרוב. בעודה מבלה בנופש עם בעלה וחברותיה בסיני, היא מגרשת בתואנות שווא את בעלה, רק על מנת שאהובה יתפוס את מקומו, לאחר מספר שעות, למול פניהן הנדהמות של חברותיה, והיא עוד מאשימה אותן שהן לא מפרגנות ולא מתנהגות כמו חברות טובות... רק בגלל שהן מצדדות בבעל הנבגד.
נווו באמת נוגה? כמה דפוקה את יכולה להיות?
שנאתי את נגה לאורך כל הספר, את חוסר ההבנה שלה שרק היא אשמה בכל הבוץ שהיא נתונה בו. שנאתי גם את המאהב שלה, עופר, אבל הוא דמות שולית ולא נחשבת בסיפור. ממילא הוא זרק אותה במחצית הספר וחזר על ארבע לאשתו אבל אל דאגה.. הוא עוד יחזור לפיינל.
האם מדובר בעלילה מציאותית? כפי הנראה שכן. במהלך חיי המקצועיים והאישיים נחשפתי בעל כורכי לסיפורים דומים. אבל היה משהו חריג בסיפור הכתוב, משהו שגרם לי לכעוס ולשנוא את נגה מצד אחד ומצד שני לא הפסקתי לקרוא כי השתוקקתי בתוכי שאיכשהו הבלגן שהיא יצרה, יסתדר.

אתמול, בטרם סיימתי את הספר, הייתי בנהיגת בוקר מוקדמת ופתאום השמיעו בגלי צה"ל את 'זה הזמן לסלוח' של יואב יצחק שנראה לי שלא שמעתי מעל עשרים שנה את השיר, הכול כך לא קשור, אבל איכשהו זהו תמצית הכול:

'עוד ארוכה הדרך אל האושר, רצופה היא מכשולים רבים.
עת לחייך לשמוח גם לדמוע, אך מה יפים יפים הם החיים.
זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח, גם אם זה קשה שנינו יחד את הכול עוד נשנה.
לא צריך לברוח, את האמת למרוח, אני ואת לא נשנה את העולם הזה.'

איכשהו כשחזרתי בסוף היום הביתה וקראתי את יתרת הספר, 'נתקע' לי השיר במוח ולא השתחרר. כמו חריטה על מתכת, חרט לי באונות ועד שלא סיימתי לקרוא, לא הצלחתי להשתחרר ממנו.

שמועות מספרות שהספר מבוסס על אירועים שקרו במציאות - אבל קשה לי להאמין שיש בזה אמת, היות שכל חלק בספר זועק חוסר אמינות מובהק ששכמותו לא נתקלתי גם בספרות פנטזיה. מופרך, זאת המילה המתאימה.

בתור חובבת ספרות בדיה, גם במדע בדיוני וגם בסיפורת, אני חושבת שבמקרה של סיפור שמתיימר להיות משהו שיכול לקרות לכל אחד (ובגדול - הרעיון שעומד מאחורי העלילה הוא כזה) מצופה שיכלול היבטים ריאליים שהקורא יוכל להתחבר אליהם, וזה לחלוטין, אבל לחלוטין לא קיים בספר הזה.
לזכותה של שלי יחימוביץ יאמר שיש לה כישרון כתיבה ללא ספק (למרות שהשימוש בשפה הבוטה מתבצע במינון גבוה מדי לטעמי), אבל היה מתאים יותר אם הייתה לפחות משלבת אמינות בסיסית בעלילות המשנה, מה שהיה מרכך את התחושה גם אם הייתה משאירה את הגרעין הבסיסי כמו שהוא.

יש קטע בו נגה מתארת שהיא מתאפקת שלא לרוץ כי היא צריכה להתנהג כמו גברת - אני חושבת ש"גברת" זה הדבר האחרון שאפשר להגיד על הדמות של נגה, היא יותר ילדה מפונקת ואגואיסטית שלא מסוגלת לדחות סיפוקים, לא רק בהקשר המיני אלא בכלל.

מי זאת נגה שטאובר? כלפי חוץ לפחות זאת מישהי שוונדר וומן פראיירית לידה: ילדה מוכה שספגה גם השפלות קשות מאמה, וגדלה למרות הכל להיות אשה חזקה ואשת קריירה מצליחה, פופולארית ונערצת בכל מקום - ע"י חבריה הרבים, הקולגות שלה וכמובן: גברים. נגה מוצגת כאשה גבוהה שלא מתאפיינת ביופי בולט במיוחד, אבל גברים לא מסוגלים לעמוד בפניה: איציק לא מהסס לרגע כשפוגש אותה אחרי תקופת נתק, זונח בו ברגע את חברתו מזה שנתיים וממהר להציע לנגה נישואין בו במקום, עד כדי כך חזק הקסם שלה.

ויש גם את עופר, שהתאהב בנגה ממבט ראשון בזמן שצפתה בהופעה שלו - אין ספק שזה מאוד אמין שמוזיקאי נשוי יראה אשה הרה בחברת בעלה בהופעה שלו וישר יתאהב באופן שירוץ לברר מי היא. חוסר האמינות מתחזק לאור הצגת דמותו של עופר כבוגד סדרתי - אבל במקרה של נגה מודגש שזה שונה, כי זאת אהבה...

אחרי תקופה סוערת ביחד נגה מחליטה להיפרד כי עופר לא סיפר לה שפוטר - לא כי בגד, לא כי פגע בה, אלא כי לא הרגיש בנוח לספר לה שאיבד את מקור פרנסתו, ובמקום לחשוב מה לא תקין אצלה שבן זוגה לא מרגישה בנוח איתה, היא מקטלגת אותו כשקרן.
עופר מתחנן בפני נגה שלא תעזוב אותו, כי אין לו חיים בלעדיה - אבל היא עוזבת, והוא לא מחכה הרבה עד שחוזר לאשתו, כשהאחרונה מביעה דאגה לנגה, אחרי שהן התחברו ביניהן על רגע התהיות מה עובר על עופר... היה חסר רק שתכניס לפה סצינה של סקס בשלישיה, או של בילויים משותפים של שתי המשפחות.

ואז מגיע נואל: בחור אטרקטיבי שהתאלמן מאהבת חייו שתי דקות לפני שפוגש את נגה, וזה לא עוצר אותו מלרוץ עם נגה למיטה ולהתחיל איתה רומן סוער מלא ברגש ואכפתיות - כי גם אותו נגה כבשה בן רגע. נואל בכלל דמות עם סיפור חיים מאוד מעניין (עוד לפני שנכנסים לנושא השם הלא אמין שלו) - עו"ד צעיר שהתאהב בשופטת שגילה כפול מגילו שמייד עזבה את בעלה וילדיה למענו, והוא נטש את תכניותיו לעתיד בשבילה (ואחרי האהבה הענקית הזאת - שנייה אחרי שהיא מתה הוא כבר שפוט של נגה...).

בין לבין יש את תיאודור השופט שנרמז שגם הוא קצת דלוק על נגה, ואת שלל הגברים שנגה נתקלת בהם במקומות שונים והם ישר ממהרים להתחיל איתה.

ובין לבין, נגה מוצגת כדמות מאוד אגואיסטית ומרוכזת בעצמה, מה שלא מונע מחבריה להשתגע עליה ומהגברים לאהוב אותה, כאמור. היא גם לא נמנעת מלשתף את כל העולם בכך שהיא בוגדת בבעלה, ואת האשמה בכך שהרומן התגלה היא מפילה על עופר, שלא הכחיש בפני אשתו.
מהצד השני היא מוצגת כאמא אכפתית וכבת אכפתית לא פחות - עם כמה שמלכלכת על אמה ומלאת טינה כלפיה, היא דואגת לטיפול מסור עבורה, במקרה הזה היא עושה את מה שמצטייר כדבר הנכון - בזמן שבכל תחום אחר בחייה, היא עושה פחות או יותר את ההפך.

תוסיפו לחוסר האמינות את הסצנה בה נגה מתעלפת בעקבות סיבוך רפואי חריג, כשבדיוק במקרה נמצאת בסביבה אחות מעשית שיחד עם נואל, באקט הירואי אבירי, הם מובילים את נגה לביה"ח ברכב של חברה קדישא שגנבו תוך כדי שאברכים זועמים רודפים אחריהם (כי זה יותר הגיוני מאשר לבקש מהם את סיועם בהצלת חייה של נגה, זה אפילו לא היה פוגע בטאץ' הקומי) ואת ההמשך שבכלל... אני מבינה ששלי אוהבת אקשן, אבל לא הגזמת קצת?

אומרים שאקדח שמופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה השלישית. ומה הדין לגבי תחתונים? אם הם מופיעים בעמוד השני, כמה עמודים ייקח להם לרדת? התשובה: אפס.
בעמוד השני של הספר, נוגה שטראובר לא מוצאת גומיה או שרוך לאסוף את שערה, ולכן היא מורידה את התחתונים שלה ומשתמשת בהם לקשירת השיער.
לא החלטתי מה יותר מאולץ ומופרך: לקשור את השיער עם תחתונים מלוכלכים או להשתמש בקוקו המביך הזה כתירוץ לתאר בפני הקורא את המראה של נוגה, שהרי אנו כבר בעמוד השני והסופרת חייבת אמתלה כלשהי כדי לתאר את גיבורת הספר. וכך יצא, שנוגה, עם התחתונים על הראש, מביטה במראה של האוטו ומתארת את מה שהיא רואה. מתבקש, לא? אז״ש.
מה יותר הזוי: הקשירה או הקישור?
אליבא דיחימוביץ, אם את עורכת דין תל אביבית שבוגדת בבעלך ואינך רוצה שיזהו אותך בבואך למפגש עם מאהבך הנשוי בכפר נופש בצפון כשאת בחודש השמיני להריונך ובאמצע יום עבודה במשרד מוביל, הורידי את תחתונייך ואספי את שערך. רק היזהרי פן ינפוש במקום גם פסיכיאטר מחוזי שיכתוב לך צו אישפוז בכפייה במוסד לחולי נפש.

אזהרה: יהיו פה ספוילרים. אני מזועזעת מהספר ועלי להתייחס לפרטים בעלילה כדי להסביר מדוע.

אילו רק השם על כריכת הספר היה ״רן אורם״ או ״מורלי קראון טינר״, כי אז היה נחסך ממני הזעזוע. וקריאת הספר מלכתחילה. אבל השם על כריכת הספר הוא שלי יחימוביץ, ואני כועסת.
בפרפרזה על הפתיח המפורסם של שלי בפייסבוק ״היי, זאת שלי״, אני רוצה לזעוק ״אייי!!! זאת שלי?!״
נזכרתי בג׳יי לנו, שאירח את יו גרנט בתוכניתו לאחר שהלה נתפס כשאיבר מינו נתון בפיה של נערה עובדת. ג׳יי פנה אליו בספק שאלה ספק תוכחה ואמר: what the hell were you thinking?!
וזה בדיוק מה שאני רוצה לומר לשלי יחימוביץ. על מה, לעזאזל, חשבת?!!?

קראתי את הביקורות והופתעתי. איך אפשר לתאר את הספר כאמין, כן, אמיתי?
הנה דוגמה. תשפטו אתם.
בשליש השלישי של הספר, נוגה מוצאת מאהב חדש. מכל השמות בעולם, או לפחות בעברית, השם הנבחר עבורו הוא נואל. הוא התאלמן עשרה ימים לפני כן. אשתו הייתה שופטת בבית המשפט העליון. הוא הכיר אותה כשבא להתמחות אצלה כשהייתה סגנית פרקליטת המחוז. בו ביום, היא עזבה את בעלה ושני ילדיה למענו. הוא היה בן 24. היא בת 40. כבוד השופטת העליונה היא קוגרית. כה מגניב!
נואל, שזה עתה סיים לימודי משפטים, וכנראה אף בהצלחה יתרה, ויתר כהרף עין על הקריירה המשפטית שנכונה לו והפך לבוהמיין שלומד בבית צבי ומתפרנס מעבודה כסאונדמן. עוד מתברר שכבוד השופטת העליונה הייתה חברת ילדות של אמה של נוגה ואלבומי התמונות שלה מלאים בתמונותיה. המאהב של נוגה מספר לה בפרטי פרטים על חייה של אמה, וחושף כי לאמה היה אהוב נעורים, שגם את כל קורותיו הוא מכיר לעומק. גם חייו של אהוב הנעורים היו טלנובלה, אך לא אפרט יען כי הבחילה עולה בגרוני.
ביום העשירי להתאלמנותו, כמה שעות לאחר שפגש את נוגה, הם כבר מזדיינים. צר לי על השפה הגסה והבוטה, אך שלי לא חסכה בשימוש בשורש ז.י.ן לאורך כל הספר. למחרת הם כבר עושים את זה על כבוד המיטה של כבוד המנוחה. ונואל מסתובב בעירום מלא גם כשהוא לא במצב מאוזן.
כבוד השופטת העליונה מתה בגיל 65 מסרטן. והיא כל כך רזתה והצטמקה, עד כי בגדיה נמסרו לילדים של חבריה של נוגה שמודדים אותם בעליצות. הגיל הממוצע שלהם, אגב, הוא 8. מאחר ואשתו הייתה חולה במחלה סופנית ורצתה לסיים את חייה, מתברר לפתע פתאום שעו״ד נוגה שטראובר ייצגה בעברה גבר שביקש לנתק את אשתו ממכשירי ההחייאה. וואו, איזה צירוף מקרים מופלא! מילא זה, אבל לא הבנתי מתי לנוגה המשתרללת היה מלכתחילה זמן לעסוק במשפטים.
זה אמין? אידי יותר אמין מזה.

במהלך קריאת הספר, כשנוכחתי שוב ושוב שהאמינות היא ממנו והלאה, התחלתי לקפל עמודים שנראו לי מופרכים, מאולצים והזויים. כעת לספר יש כל כך הרבה אוזני חמור, עד כי בכל רגע עשוי יהודה מפינת הליטוף של ארץ נהדרת, להקיש על דלתי ולבקש אחר כבוד את החמור.
נוגה היא כה מושלמת, ולא ייפלא שהגנים שלה עברו כמובן לבנה. לפיכך, הפעוט גומל את עצמו מהבקבוק, מסיר לעצמו את החיתול באמצע הלילה, הולך לשירותים ומוריד את המים. הוא גם עומד על שרפרף ליד הכיריים ושובר לתוך מחבת ביצה שהוציא מהמקרר. למקרא מעללי הבשלן הקטן, התעורר בי החשד שלנוגה, שבחודש החמישי להריונה הכירה את המאהב הנשוי שלה, היה כנראה סטוץ עם אחד משופטי מאסטר שף ארבעה חודשים לפני כן.
השואה נוכחת בספר, כמעט מתחילתו. ברקע, כעלילת משנה. לטעמי, באורח מאולץ משהו ועד כדי זילות. זו אמנם רק שגיאת הגהה, ובכל זאת, קשה היה לי לקרוא את המשפט ״הן הועלו על הרכבת לביקרנאו״.
אילו רק השורש ז.י.ן היה משתבש מפעם לפעם.
לקראת סוף הספר נוגה כמעט מתה. לטעמי, חבל שרק כמעט, אבל הצילו את חייה בסצינה שמיטב סרטי הקיטש האמריקאיים לא יוכלו לה. נוגה התמוטטה בבית עלמין, ליד הקבר של עפרה חזה, והמאהב החדש שלה וחברו גנבו רכב של החברה קדישא כדי להבהילה לבית החולים תוך כדי ש״שני אברכים זועמים רדפו אחריו בצעקות״. הרכב הוא ״שחור, גדול ונוצץ״. כי אם האוטו של תנובה גדול וירוק, למה שהאוטו של החברה קדישא לא יהיה גדול ושחור ונוצץ.
ועכשיו, תרדו למטה מהר: יש מכות. בסוף הספר, בסצינה קיטשית מהגיהינום, מגיע הקתרזיס. הבעל המקורנן סוף סוף מרביץ למאהב, שכעת הוא כבר לשעבר. וזה קורה במסדרונות בית החולים שבו נוגה מאושפזת לאחר שכמעט מתה מהיריון מחוץ לרחם שנוצר לאחר מפגש עם המאהב לשעבר לאחר שכבר נפרד מנוגה וחזר לאשתו. ומי שמפריד בין הניצים הוא המאהב הנוכחי.
הספר גם עמוס בקלישאות. כשמוזכר בו שופט, הרי שמו, אם יש בכלל צורך לציין, הוא תיאודור. ובנושא של העדתיות אני בכלל לא רוצה לגעת.
יכולתי להמשיך ולכתוב על שלל הגוזמאות, ההיסחפויות, הסטראוטיפים, הקלישאות והסצינות ההזויות ששוטפות את הספר כצונאמי בהפרעה, אבל בשביל מה? התרגזתי מספיק.
זה יישמע אולי מופרך, אבל אני מוצאת קווי דימיון בין שלי יחימוביץ למיילי סיירוס. כשמיילי סיירוס רצתה לעבור לבריכה של הגדולים, היא התחילה להתפשט (גם כשלא חם) ולבצע מעשים מגונים בעצמה ובעצמים. שלי יחימוביץ פשוט הסתפקה בחזרה על השורש ז.י.ן שוב ושוב ושוב. אז כן, שלי ביצעה קפיצת ראש וירטואוזית לבריכה של הגדולים, אלא שהבריכה הייתה ריקה.
בשורה התחתונה, שלי יחימוביץ כתבה את הספר וצרויה שלו ערכה אותו. שתי נשים שהיו צריכות להוציא תחת ידיהן ספר מופת, חתומות על ספר תופת.
אני לא משוכנעת בזה, אבל יש לי הרגשה ששלי יחימוביץ של היום הייתה שמחה לגנוז את הספר. ואם נכון הדבר, זו נחמה פורתא.

אנחנו חוששים מכל מני פורענויות שעלולות להגיע. מלחמה גרעינית. סתם מלחמה כוללת. מחסור בדלק, במזון. משוגע שיתפוס את השלטון ויהרוס את שרידי הדמוקרטיה שלנו. אנחנו חיים את הרגע וחוששים מרע עתידי. אולם, מה שמפחיד באמת הוא שפורענות היא לא צפויה, שלעיתים היא נמצאת ממש מתחת לאף, בביתנו שלנו. הרע הוא לאו דווקא מה שתארנו לעצמנו.

בספרה "אשת איש" מתארת שלי יחימוביץ פורענות כזו בדיוק. נוגה היא אישה נשואה, אמא לילד, ובהריון. את בעלה איציק הכירה כשהייתה בת שש. הוא מכיר את ילדותה כילדה מוכה, אחותו היא חברה טובה שלה, אמא שלו היא יותר מאמא בשבילה, היא האישה שנתנה לה חום אמהי כשאמא שלה לא היתה שם. ובכל זאת, איציק לא מכיר את נוגה, הוא פשוט התאהב בה בילדותו ומאז לא היה לאף אחת מקום בליבו.

אולם נוגה לא מאוהבת באיציק. היא אוהבת אותו, נוח לה איתו, אבל אינה מאוהבת. הוא יותר אח עבורה מאשר גבר מושך. היא מאוהבת במשפחה שלו ורוצה משפחה כזו לעצמה. איציק מאוהב בילדה ההירואית בת השש שסובלת מכות והתעללות נפשית ובכל זאת היא עליזה וצוהלת וממשיכה לזמזם מתוך "הואי חמש אפס" כשהיא נעולה מחוץ לבית. את האישה הזקוקה לעיתים לכתף תומכת הוא לא רואה.

כך הם מתחתנים מכל הסיבות הלא נכונות ומולידים את בנם בכורם. יש להם בית יפה, כסף, רמת חיים גבוהה. כל מה שזוג בורגני שואף אליו. האם הם מאושרים?
הסיפור מתואר בגוף ראשון, מנקודת מבטה של נוגה, אחרי שהפוענות כבר קרתה, בפלשבקים לאחור. נוגה של אחרי מתחבטת בשאלה הזו ואין לה תשובה. היא היתה מאושרת, וגם חסרת מנוחה ולא מסופקת מבלי שתהיה מודעת לכך.

ואז, (זה לא ספויילר, זה כתוב על גב הספר), בחודש החמישי להריונה מתאהבת נוגה בעופר, נגן קונטרבס שפגשה בקונצרט, נשוי ואב לבת. בערב הזה מתרסקת בבת אחת שגרת חיי הנישואים שלה והיא נסחפת לרומן עם עופר. מכאן ואילך משתנים חייה וחיי הסובבים אותה. נוגה, שרואה את עצמה כאדם ישר אמין וכן, בוגדת, משקרת בלי להניד עפעף, אפילו מזניחה את ילדיה, הכל בחסות ההתאהבות הזו.

את הספר קראתי בנשימה אחת, לא יכולתי להניח מהיד. הוא קולח, מרתק, וכל כך אמיתי וכן עד שיש תחושה שקוראים וידוי של מישהי ולא סיפורת. ודווקא בגלל כל זה הספר לא היה לי נעים לקריאה. כי הוא מטלטל, טורד מחשבה, אי אפשר להשאר אדישים אליו. הוא מעלה שאלות שאנחנו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. מהי אהבת אמת? האם מותר לנו לפרק את המשפחה בשביל אהבה חד פעמית כזו? האמנם מה שנראה לנו כאהבה הוא אכן אהבה ענקית וחיבור של נפשות תואמות, או סתם גאות של כמה הורמונים שתחלוף מאליה? ושאלת השאלות – איך אפשר לדעת שבן הזוג שלנו נאמן? שלנו זה לא יקרה?

יחימוביץ מתארת את ההתאהבות ה"אסורה" לא כמימוש של חלום אלא ככורח שנכפה על הגיבורה, אפילו כמחלת נפש. כאילו שאין שום בחירה ברומן כזה, רק כוח הרס השואב לתוכו את כולם ומכלה את כל הנקרה בדרכו, מותיר את הגיבורים המרוסקים ומדממים להתמודד בעצמם עם התוצאות.
אהבתי שיחימוביץ לא מנסה לתת הצדקה מוסרית לבגידה, או אפילו להסביר את המניעים הפסיכולוגיים שהובילו אליה. את זה היא משאירה לקורא. היא מתבוננת כמעט מהצד, ורק מצלמת את ההוריקן הזה כדי להזהיר אותנו, מודעת לחוסר התכלית שבאזהרה הזו. זה יכול לקרות לכל אחד, בכל רגע, ושום מאגר של קופסאות שימורים או תרופות לא יגן עלינו מהפורענות הזו.

כתוב עם הרבה עניין, כתוב חלק, סוחף,מרתק.רק קשה לי עם החלק החשוב של הסיפור שהתאהבות מסתכמת בסקס סוער.

שלי יחימוביץ מפתיעה בספר סוחף , מעניין ומרתק ברובו.
הסיפור מבוסס על חיי נישואים וזוגיות של שנים רבות, שהופכות להיות חיי שיגרה.
נוגה דמות מרכזית בספר, מחפשת ריגושים והרפתקאות, היא נסחפת לרומן עם גבר שגם נשוי.
אחרי כל כך הרבה דרמות שהיא עוברת עם מאהבה, היא מסיקה מסקנות, ונותרת עם המון חומר למחשבה.
הרבה נושאים בסיפור נראו לי הזויים באופן בלתי רגיל.
כל משך הסיפור נסחפתי, ורציתי לדעת מה יקרה בהמשך, לקראת סוף הסיפור נהיה מעט משעמם, הדפים נמרחו, נראה שמחברת הספר רצתה לסיים את הכתיבה, ולא ידעה באיזה אופן רצוי לסיים את הסיפור.
בכל אופן נהניתי מהסיפור, יש בו אהבה, זוגיות, בגידה, צער,אכזבה, ייאוש, עצב, איבוד שליטה, חרטה ועוד המון.
מומלץ, אהבתי.

הספר הזה מוכיח את ההבדל המהותי בין אהבה להתאהבות. אהבה היא משהו טוב, קורן שהופך את האוהבים לאנשים טובים יותר שרוצים בטוב כל העולם. ההתאהבות היא אנוכית היא מסנוורת, היא זו שיכולה לגרום לכ"כ הרבה כאב בין אנשים. היא כ"כ לא אמיתית שרק כאשר הבועה מתנפצת ומשליכה את האדם למזח המציאות הוא מסוגל להבין מה טוב בשבילו באמת.

הספר כתוב היטב, עלילה מעניינת, רומן חזק ומרתק. ואין פלא בדבר שהרי הסופרת היא אישה חכמה במיוחד. לא אתפלא אם בסוף עוד תנהל את המדינה. ממנה אני מצפה לספרים נוספים וטובים יותר.

אשת איש של שלי יחימוביץ,
מזה ספר טוב וזורם מקסים,נוגה נשואה
לאיציק אשר מעריץ אותה,אמא לבן ובהריון
בחודש חמישי.
מתאהבת ביונתן,והם מנהלים רומן סוער ומטורף,
עד שנודע לכולם וגם בסוף לבעלה ולאשתו,
סיפור זורם וממש קריא וטוב,ממליצה לכם לקרוא
ספר מקסים.