בימים נוראיים שכאלו, ימים שבהם אנו מתוודאים עד כמה בני אדם יכולים להיות אכזריים, רוצחי תינוקות עם אמותיהם ומבוגרים חסרי ישע, כל כך טוב לקרוא ספר שעוסק באנשים רגישים וטובים כלפי חסרי הישע, במקרה הזה החתולים.

אל הספר הזה הגעתי בזכות אימי, שמפאת סודיות לא אוכל לפרט יותר מזה, רק אומר שלמטופלת שלה יש חתול שהיא קשורה אליו מאוד והתגלה אצלו סרטן. אמי מטפלת באמצעות סיפורים (ביבליותרפיסטית), ובהמלצת הספרנית הביאה את הספר הזה לבית, ונתנה לי משימה: לקרוא את הספר, ולהמליץ לה על סיפורים שיכולים להתאים ושאהבתי, כדי שהיא תוכל לטפל באמצעותם.

מסתבר שלא היה מה לבחור, כי כולם היו טובים, וכולם היו מתאימים, משום שיש ביניהם מכנה משותף: חתולים חולים, רעבים, מסכנים, או סתם בודדים, חתולה בהיריון - כולם זקוקים לטיפול האהוב והמסור של ג'יימס הריוט, וטרינר במקצועו, המטפל בהם ברגישות ובאהבה ללא תנאי.

ספר שפשוט מחמם את הלב לקרוא, בתקופה כה קרה (תרתי משמע).

***

נ.ב - הלוואי שהיה לי חתול, אבל אמא לא מרשה. היא אמרה לי שרק כשאתחתן ואעבור לגור בבית משלי, אוכל לאמץ חתול. האם יש פה במקרה מישהי בסימניה שאוהבת חתולים ומעוניינת? צרי קשר, אני רווק ומחפש חתול (ואישה...)

חתולים הם יצורים מהחלל. הם לא חושבים כמונו, לא מתנהגים כמונו ובכל מקרה שאוהבי החתולים מנסים לתאר את התנהגותם, הם מחמיצים ובגדול. אנשים שאוהבים חתולים, מצד שני, הם מכדור הארץ. אפשר לתאר את התנהגותם במונחים אנושיים רגילים, וקל להציגם בגיחוכם ובחוסר הגיונם.

ג'יימס הריוט שהוא וטרינר וסופר מצליח, אסף בספר הזה סיפורים על חתולים ובעיקר על נתיניהם האנושיים: כמי שמעיד על עצמו שהוא אוהב חתולים מושבע, הוא נהנה להציל את חייהם, לטפל בהם, לאמץ אותם ולגדל אותם. נראה כאילו הספר עוסק בחתולים, אך למעשה הוא עוסק לגמרי באנשים: הסיפורים על החתולים נראים כמו סיפורי פנטזיה למתחילים: חתול שמחפש ארועים להשתתף בהם? חתול מאפיונר ששומר טינה ונקמתו עוד תגיע? חתלתול שאימץ לו חזירה לאם? נו, באמת!

האנשים עליהם כותב הריוט בסיפוריו הם אנשים פשוטים החיים בחלקים הכפריים של יורקשייר, חיים כפי שחיו אבותיהם הכפריים, באורח חיים פשוט ועם חתולים וכלבים לרוב: לאנשים אלה אין סיכוי מול החתולים, שהם בעלי חיים מתוחכמים בערך פי מאה מבעליהם, ומסוגלים לגרום להם לעשות בדיוק את מה שהם רוצים, וגם לחשוב שזה היה רעיון שלהם...

כל מי שאוהב חתולים ומרותק להתנהגותם הבלתי ניתנת להסבר, ייהנה לקרוא את הספרון הזה שמאפשר לאוהבי החתולים לצאת מהארון. ומי שלא אוהב חתולים, ייהנה לקרוא על משוגותיהם של האנשים המוזרים שאוהבים אותם.

הסופר ג'יימס הריוט, וטרינר במקצועו, מוכר בעיקר מספריו המקסימים "כל היצורים גדולים כקטנים" ו- "את כולם ברא אלוהים". רק עכשיו הזדמן לי לקרוא את ספרו האחרון, "סיפורי חתולים", שראה אור שנה לפני מותו.

יש משהו נאיבי וכובש בפשטות של הספר המקסים הזה, שכולל עשרה סיפורי חתולים. משהו שידבר אל לבם של אנשים רגישים, גם אם הם אינם נמנים על אוהבי החתולים (מה שאף פעם לא מאוחר), משהו מנחם – כמו בחתולים עצמם, והכל מתובל ביותר מאשר קמצוץ של חוש הומור ומוגש לקורא בחינניות רבה. הספר מעוטר בציורים מקסימים שמוסיפים לו לוויית חן, הוא קטן בממדיו הפיזיים והקריאה בו פשוט מרוממת את מצב הרוח. כמו החתולים עצמם.

"בביתנו תמיד היו חתולים אחדים, ולכל אחד מהם היה קסם משלו. החן והעדינות המולדים שלהם, והחיבה העמוקה שידעו להחזיר לבעליהם עשו את כולם יקרים ללבי ואני ערגתי ליום שבו אלמד עליהם הכל בבית הספר לווטרינריה". אז לא רק היטבת ללמוד, הריוט, גם היטבת לספר, ועשית זאת באופן מקסים.

אין בסימניה קורא/ת שמכנה את עצמו "חתול".
" " " " "מיאו".

למה אני יודעת את זה? כי כשצריכים ללמוד למבחנים, אפילו חיפושי שמות מוקרצים בתיבת החיפוש של קוראים בסימניה עדיפים מ -טפו- ללמוד.

בכל אופן, חתולים. אז יש פה הרבה חובבי חתולים (מה שלא מפליא, כי הרי ספרים מושכים אנשים נחמדים ואינטלגנטים, ואנשים נחמדים ואינטלגנטים מושכים צרות (סתם) חתולים.)
(ליתר דיוק, אני טועה. חתולים מושכים אליהם אנשים נחמדים ואינטלגנטים. היאך העזתי להעלות על דל מקלדתי את הרעיון המחלחל שזה הפוך, כל חתול ראוי לשמו מעתה ירים כלפי את זנבו ויסתלק בבוז)
(הו התמימות, לחשוב שאני מתיימרת להבין חתולים. בוז כפול ומכופל)

אהמ.
בכל אופן, סיפורי חתולים. ג'יימס הריוט. חיות.
ג'יימס הריוט נהדר. הוא כותב נהדר את האהבה שלו לחיות, וכל קורא חובב חיות יזדהה מאוד וישב לגרגר בנחת על כל משפט שמכיל פרה מטורללת או כלב צולע.
קוראים שאינם חובבי חיות יסכמו בינם לבינם שהעולם אכן מטורף כמו שחשבו, אוי.
ג'יימס הריוט מדבר הרבה על היומיומי. קשה להגדיר יומיום. קל לצייר אותו כזוהר, כאפרורי או כמשעמם. האמת היא, כמובן, שהוא משהו באמצע ולמעלה מכך.
יומיום לא ייראה כמו שאנחנו מנסים להגדיר אותו: "איך אני מחכה כבר לשגרה... יהיה לי מלא זמן" או "אחרי החגים המתועב, משעמם לי ומעצבן לי"
הוא יכול להיות (ואף עושה זאת) לחוץ, כואב, שוחק, שוחק, שמח וחייכני. מן משהו מעורבב ומאוד לא מוגדר.
אם אנסה להסתכל על שגרה כלשהי מתקופת זמן בחיי, לא אוכל להיזכר בה. יש קווים כלליים, אבל מה עשיתי כשקמתי בבוקר? מה אכלתי? איך נוצרו חברויות? מה עשיתי אחרי הלימודים?

אז הריוט דווקא יחסית יודע. הוא מדבר על שגרה אמינה. אין לי מושג איך זוכרים שגרה, כי היכולת העיקרית שלה היא, כאמור, להישכח. אבל הריוט מצליח במידה מסוימת.
כשקוראים הריוט קמים איתו בבוקר, קופאים איתו ומקללים את העולם, אוכלים אוכל קר או מעולה או סנדוויץ' מאתמול. נוסעים איתו בנסיעה שגרתית ועוצרים לרגע בהבלחה של "איזה יופי העולם הזה, איך אפשר לא לשים לב?"
אפשר לא לשים לב. כוחה של שגרה, שוב ושוב.

הריוט אוהב. הוא מכיר אהבה חפה מזוהר, הכי אפרורית שיש. אהבה של אדם לחיים. אהבה של אדם ליצורים, אהבה לסיפוק. אהבה לשמחה.
הריוט אוהב חיות.
אי אפשר להסביר את זה למי שלא אוהב חיות. אפשר רק לנסות.
ועדיין, עד שלהם לא תהיה חיה, זה לא יילך ;-)

וחתולים. המלכים של החיות, אלו שמביטים בנו בבוז כי לכך אנחנו ראויים.
היצורים הכי מבריקים ושדים משחת שיש.
הריוט יודע לספר אותם, ולספר הזה שמור הכינוי "הספר שמדבר על חתולים באופן הכי מובהק" בספרייה שלי. אוסף סיפורי חתולים מספריו (המקסימים) הרבים.

ולמה ארבעה כוכבים? לא זוכרת, דירגתי אותו מזמן. נו טוב.

לילה טוב.

ספר ממש מתוק שמספר ווטרינר על מטופליו: החתולים
לי עצמי יש שלושה חתולים אז אולי הבנתם שאני חושבת
שהם חיות מדהימות
ספר חמוד מאין כמוהו
מומלץ לכל גיל=)

ספר מקסים על חתולים שבאמת אוהבים, ציורים אומנותיים ומיוחדים במינם. רכשתי אותו בעיקר בגלל הציורים הנהדרים וגם אהבתי את הסיפורים אחכ'.

ספר מעולה לאוהבי החתולים בפרט וסיפורים בכלל. מתאים לכל הגילים.