אין בסימניה קורא/ת שמכנה את עצמו "חתול".
" " " " "מיאו".
למה אני יודעת את זה? כי כשצריכים ללמוד למבחנים, אפילו חיפושי שמות מוקרצים בתיבת החיפוש של קוראים בסימניה עדיפים מ -טפו- ללמוד.
בכל אופן, חתולים. אז יש פה הרבה חובבי חתולים (מה שלא מפליא, כי הרי ספרים מושכים אנשים נחמדים ואינטלגנטים, ואנשים נחמדים ואינטלגנטים מושכים צרות (סתם) חתולים.)
(ליתר דיוק, אני טועה. חתולים מושכים אליהם אנשים נחמדים ואינטלגנטים. היאך העזתי להעלות על דל מקלדתי את הרעיון המחלחל שזה הפוך, כל חתול ראוי לשמו מעתה ירים כלפי את זנבו ויסתלק בבוז)
(הו התמימות, לחשוב שאני מתיימרת להבין חתולים. בוז כפול ומכופל)
אהמ.
בכל אופן, סיפורי חתולים. ג'יימס הריוט. חיות.
ג'יימס הריוט נהדר. הוא כותב נהדר את האהבה שלו לחיות, וכל קורא חובב חיות יזדהה מאוד וישב לגרגר בנחת על כל משפט שמכיל פרה מטורללת או כלב צולע.
קוראים שאינם חובבי חיות יסכמו בינם לבינם שהעולם אכן מטורף כמו שחשבו, אוי.
ג'יימס הריוט מדבר הרבה על היומיומי. קשה להגדיר יומיום. קל לצייר אותו כזוהר, כאפרורי או כמשעמם. האמת היא, כמובן, שהוא משהו באמצע ולמעלה מכך.
יומיום לא ייראה כמו שאנחנו מנסים להגדיר אותו: "איך אני מחכה כבר לשגרה... יהיה לי מלא זמן" או "אחרי החגים המתועב, משעמם לי ומעצבן לי"
הוא יכול להיות (ואף עושה זאת) לחוץ, כואב, שוחק, שוחק, שמח וחייכני. מן משהו מעורבב ומאוד לא מוגדר.
אם אנסה להסתכל על שגרה כלשהי מתקופת זמן בחיי, לא אוכל להיזכר בה. יש קווים כלליים, אבל מה עשיתי כשקמתי בבוקר? מה אכלתי? איך נוצרו חברויות? מה עשיתי אחרי הלימודים?
אז הריוט דווקא יחסית יודע. הוא מדבר על שגרה אמינה. אין לי מושג איך זוכרים שגרה, כי היכולת העיקרית שלה היא, כאמור, להישכח. אבל הריוט מצליח במידה מסוימת.
כשקוראים הריוט קמים איתו בבוקר, קופאים איתו ומקללים את העולם, אוכלים אוכל קר או מעולה או סנדוויץ' מאתמול. נוסעים איתו בנסיעה שגרתית ועוצרים לרגע בהבלחה של "איזה יופי העולם הזה, איך אפשר לא לשים לב?"
אפשר לא לשים לב. כוחה של שגרה, שוב ושוב.
הריוט אוהב. הוא מכיר אהבה חפה מזוהר, הכי אפרורית שיש. אהבה של אדם לחיים. אהבה של אדם ליצורים, אהבה לסיפוק. אהבה לשמחה.
הריוט אוהב חיות.
אי אפשר להסביר את זה למי שלא אוהב חיות. אפשר רק לנסות.
ועדיין, עד שלהם לא תהיה חיה, זה לא יילך ;-)
וחתולים. המלכים של החיות, אלו שמביטים בנו בבוז כי לכך אנחנו ראויים.
היצורים הכי מבריקים ושדים משחת שיש.
הריוט יודע לספר אותם, ולספר הזה שמור הכינוי "הספר שמדבר על חתולים באופן הכי מובהק" בספרייה שלי. אוסף סיפורי חתולים מספריו (המקסימים) הרבים.
ולמה ארבעה כוכבים? לא זוכרת, דירגתי אותו מזמן. נו טוב.
לילה טוב.