סיימתי לקרוא את הספר ולמרות שהרשת מוצפת בסקירות עליו – בכל זאת, הספר יצא בשנת 2005 וזכה בפרס ספיר, ולא סתם – עדיין הרגשתי צורך להעביר את חוויית הקריאה שלי.
׳שום גמדים לא יבואו׳ הוא ספר סיפורת על חיי משפחה, חיבור, כאב ואובדן. על החוויה הישראלית הכואבת תחת איומי האויבים שסביב וכל זאת אצל משפחה אחת, מהמעמד הנמוך, בכפר שכוח־אל. משפחה שלמה שלאחר אובדן האב, מאבדת את השמחה והאחדות המשפחתית.
העלילה מתרחשת ביום אחד, וקולותיהם של בני המשפחה מספרים לנו אחד לאחר השני את העובר עליהם באותו יום קשה, ומשלימים יחד סיפור עגול ומלא של משפחה פשוטה משש השנים שעברו עליהם מאז מות האב בפתאומיות ועד ליום הספר, כאשר אף לא אחד מבני המשפחה הרפה מאבלו.
הם מספרים בקולות שלהם עצמם איך ולאן הוביל כל אחד את עצמו בשנים אלו, על העול הכבד של האבל והעוני וגם על התאומים, מההיריון שהפתיע להתגלות מיד לאחר מות האב, שלהם אין קול לספר על חוויותיהם מאז ולכן גם לא מביעים עצמם מול הקורא וסיפורם מסופר לקורא באלמנט ספרותי מבריק.
הספר פותח בקולה של האם, היא מספרת על האבל שלה על אהובה, אך גם על שלה עצמה – על אובדן יופייה וחיותה. היא מספרת במילים כבדות ומסורבלות בעברית של עולה חדשה את העובר עליה, את הגעגועים, את הדאגה ואת הרצון העז שלה להיפטר מהעולם הזה ולחזור לחיק בן זוגה שאבד לה.
בהמשך קוראים את קולם של צמד האחים, על השוני וההתמודדות שמוסיפים עוד נדבכים של רגש אל הסיפור.
ואז קולו של בכור המשפחה מגיע ומפתיע במידע חדש ובצורה השונה בה הוא רואה את עולמם.
הספר מסתיים עם קולה של המתבגרת, היא סוגרת בעברית גבוהה ובהירה, ביחס לשאר בני המשפחה, את סופו של אותו היום בו מתרחש הסיפור.
הכתיבה בספר כל כך פשוטה ועממית, שממש אפשר לשמוע את קולותיהם ולהריח ולראות את העיירה, את דוכן הפלאפל מהזיכרונות, את האקונומיקה מהניקיונות ואת ריחות הטיטולים במעון בו האם עובדת. אפשר ממש כמעט לשמוע את קולות המכונות במפעל בו הבכור עובד ואפילו את ׳האישה מהרדיו׳, מהטרנזיסטור של המתבגרת, דרכה היא לומדת עברית.
וכמובן, יופי של בחירת שם לספר!
השפה שכתובה בלשון עממית ומלאה ב'טעויות' הגייה לא מפחיתה מערך הספר, אלא להפך – מספרת את הסיפור האמיתי של הדמויות. ולמרות שהלשון אינה עשירה, היא מובנת לחלוטין.
היה לי מעט קשה הרעיון שהסופרת נותנת לנו להתחבר לדמות אחת ולאחר מכן עוזבת אותה לגמרי ופותחת באחרת.
אבל ככל שהמשכתי לקרוא התחושה שהעלימו לי את הדמות הלכה ונעלמה והתגלה שגם הוא נעשה באלמנט ספרותי מעולה.
סיפור כואב, אך יפהפה, אמיתי וכן. ממליצה ממש.

בסיום הקריאה הבנתי שיש לי המון רגשות מעורבים כלפי הספר הזה. מצד אחד, סיפור מעניין על משפחה בפריפריה בצפון (נרמז בגלל הקטיושות) שמסופר כארבעה מונולוגים של בני המשפחה. מצד שני, הספר לא ממש זורם או מתקדם לאנשהו ובעיקר מתאר מצב קיים סטטי של בני המשפחה. שני החלקים הראשונים משעממים בבנאליות שלהם בצורה שבעיקר הטריפה אותי אבל שני החלקים האחרונים היו מצוינים, בעיקר החלק על קובי שהפך בעל כורחו לאב המשפחה ומנהל יחסים אדיפליים עם האם.
נקודה שלמה ירדה בגלל השפה הירודה שאמורה לשרת אותנטיות מסוימת במונולוגים של בני המשפחה. לא הרגשתי אותנטיות בסגנון הזה ונראה שיש כאן מאמץ יתר לשבץ סגנון שפת רחוב לבני המשפחה. בתור אדם שגדל בפריפריה מזרחית אני יכול להעיד די בוודאות שלא כל מזרחי מהפריפריה מדבר כמו הסטריאוטיפ שלו ומאוד חרה לי הסגנון שהסופרת החליטה להשתמש בו. מילא הייתה עושה את זה לאחד מבני המשפחה אבל זה שכולם מתבטאים באותה צורה פשוט הרגיש מיותר, סבתא שלי הייתה אומרת על סגנון הכתיבה הזה ״קפוש וחנטור״ (שטויות).

בואו נעשה הסכם – את כל ספרות ה"משפחה מזרחית אותנטית מתוארת באופן שייתן לכם אגרוף בבטן" – תשאירו למי שיודע לעשות את זה. תשאירו את זה לסמי ברדוגו, לדודו בוסי, לדורית רביניאן, לסמי מיכאל, לרועי חסן ולעוד רבים וטובים. אני מבינה שלכתוב טקסט בשפה נמוכה ו"לדבר כמו מרוקאים" זה באופנה, או יביא לכם את פרס-ספר-הביכורים-המפודר-בפפריקה מטעם אקדמיית-שקר-כלשהו, או יגרום לכך שיכתבו עליכם ב'הארץ' במחיאות כפיים משתאות על ה"אומץ לגעת בשולי החברה הישראלית הדואבת" ועל היותכם הבשורה הצעירה בעולם הספרות בתחום-השקר-והכזב. אני מבינה.

הבעיה היא שיצירות כאלה מהלכות, מעצם טבען, על הגבול הדק שבין בול-פגיעה לבין לעג. המון פעמים זו שאלה של תפיסה ושל השקפה ואפשר לדון בה בהקשר ליצירות של אפרים קישון כמו "סאלח שבתי", או אפילו בהקשר ל"קזבלן", אבל אני חושבת שמי שמגיע מהמקומות האלה או שיש לו את הרכיב בנפש שרגיש לסוגיה, מזהה מתי לוחצים לו את היד ומתי מערבבים אותו.

כל הנפילים שהוזכרו לעיל, ולא בכדי, מבינים ש"אח יא רבּ" ו"מה אני יעשה, הלב נשרף לי" זה פשוט לא מספיק. זה יופי, זה אולי גם נכון – בעיקר אי-אז במעברות של לא-יודעת-מתי – אבל זה לא מספיק. הכתיבה הזו יכולה לרגש ולשרת את המטרה כשהיא אותנטית, כשהיא במידה, כשהיא אמינה, כשהיא מסגרת לסיפור ראוי שאפשר להאמין לו ולהתחבר אליו. כאן הרגיש לי שנורא התחשק לסופרת לכתוב בשפה נמוכה וככה גם לרגש או לזעזע, אבל האמת היא שאין כאן עלילה, אין כאן דמויות טובות, אין כאן רגש ובעיקר נשפך לה הרבה יותר מידי מהתבלין הזה של העילגות והבוסר והסטריאוטיפ. כשעושים את זה כמו שצריך, הדמויות והסיפורים עצמם חזקים כל-כך שהדיבור 'הזה' נובע מתוכם באופן כמעט טבעי, לא מתאמץ, מרגש, שבהתאם גם מכבד את העלילה ומצדיק את כתיבת הספר.

חבל.

אני חייבת להודות שהספר הזה עשה לי את מה שלא עשה שום ספר אחר לפניו. הוא גרם לי לצעוד אחורה בהכנעה מורמת ידיים ולהגיד "לא עוד". למעשה, זו לשון עדינה. מה שהוא גרם לי באמת לעשות זה להתחנן על נפשי שישחרר אותי מחוק ה-"אני לעולם לא מפסיקה ספרים באמצע, וקוראת אותם עד הסוף גם אם בא לי לצרוח בערך כל מילה שניה".
הפלא ופלא, קיבלתי חנינה. הספר ננטש ללא כל מחשבה שניה ואולי פתח תקדים שלא יסולא בפז.

ועכשיו, אחרי הוידוי המסעיר שלי, כמה מילים על הספר עצמו:
מכירים את זה שאומרים לילד לצייר ארמון, ובהתלהבותו התמימה הוא מוסיף עוד צבע ועוד קו, עוד משיכת מכחול ועוד נקודה? לבסוף מה שיוצא זה שהארמון כל כך התגמד ונדחק בדף, שבשום פנים ואופן לא ניתן לקרוא לנושא הציור הזה "ארמון"?
זו בדיוק ההרגשה שלי מהספר הזה. המשלב הלשוני הנמוך לוקח לו את קדמת הבמה, ובין שורותיו, תוך כדי נבירה, צריך לחפש את מה שהקורא מכנה "עלילה". היא קיימת אך ורק כדי לתת תוקף לכתיבה, היא לא קיימת בזכות עצמה. היא - העלילה - אגב, צפויה ודי משעממת. משפחה ישראלית (מרוקאית בשביל התבלין החריף), צריכה להתמודד עם חסרון אב בצל הקטיושות הנצחיות. יש איזושהי הרגשה בספרות הישראלית, שאם אדם חיצוני יבוא ויקח כפרויקט לקרוא את הספרות המקומית שלנו, הוא יגיע למסקנה הבלתי נמנעת שכל חיינו זה רק מלחמות וקטיושות, אבדן ושכול.

בנוסף, אף כי אני מורידה בפני שרה שילה את הכובע על היצירתיות הלשונית (ועם זאת, זה לחלוטין עבר את הגבול שבין מקורי ויפה לחונק וגורע), אני רוצה להתוודות בשנית: אני בחורה פרובינציאלית. מהפריפריה. חיה בתלת קיום עם מרוקאים ודתיים. מדי פעם יש אינתיפאדה, אבל לרוב אנחנו מסתדרים יופי. במקרה, מכיוון שלא הייתה לי ברירה וגדלתי איתם, הייתי בבתיהם, דיברתי עם אמותיהם וסבתותיהם. לחלוטין איתרע הגורל ויש לי גם חברה מרוקאית נהדרת. אולי בתקופת המעברות הם דיברו ככה. אולי. אני באמת לא יודעת איפה שרה שילה חיפשה את המרוקאים שלה, באילו יערות וג'ונגלים היא עשתה את המחקר האנתרופולוגי-סוציולוגי שלה. אולי היא מצאה שבט נידח שלא ראה מעולם ציוויליזציה, לא יודעת. לי בכל אופן, אין שום מושג על מה היא מדברת.

ולסיכום, לא מעניין, לא קריא, הגעתי עד השליש האחרון של הספר ונטשתי כאמור, ללא שום חרטה בלבי.

ספר נ ה ד ר.
קראתיו מזמן, נהניתי מכל שורה, ממליץ מאוד.

שכבתי על פיסת הדשא שבגינת ביתי, עיני צופות אל מבנה הבטון הלבן העומד בגאווה מולי, והרוח טלטלה את חולצתי מאחורה, מפרה את השקט המופתי ששורר פה בהכל.
כך התחלתי לכתוב את הביקורת הזאת.
"כל המשפחות המאושרות - מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", כך פותח את ספרו המונומנטלי לב טולסטוי. ואני לא אהבתי את המשפט, המייצג פסימיות וריאליות פסקנית, כי אין משפחה מאושרת. ברגע של משבר במשפחה, אני זוכר את אחי מצטט את המשפט, ואני עומד מולו, מתנגד, לא, לא לא, לא, למה הראייה הפסימית הזאת כל הזמן?
התחלתי את הספר. עוקב אחרי חייה של אלמנה אומללה ומפוחדת מעיירה כלשהיא בצפון הארץ, המשתמשת בשפתה הפשוטה כדי לספר על מר גורלה. והמשכתי לשמוע ולקרוא על כל אחד מבני המשפחה, המספר בשפה מרירת לב ומתבכיינת על האסון שתקף את משפחתם, ללא קום. ולרגע רציתי לנטוש את הספר. למה לי ההתבכיינות, ההליכה סחור סחור ללא עלילה אחר סיפור לא מפותח ופשטני בשפה שאינה מגיעה לרמת כיתה ב'. אבל החלטתי להמשיך.
החלטתי להמשיך, ולגלות את שלל צדדיו של אותו מפעל, עמוס פסי ייצור, מכונות, וברגים, ואת פניה של המצלמה, המראה פעם אחר פעם, בצורה שונה לחלוטין, את עזיבתו של מנהל המפעל והתמודדתם של עובדיו. כי הספר מתאר אמנם שלושה ימים, שבוע, חודש, זמן קצר מאוד בחייה של משפחה, אבל העוצמה שחלחלה לתוכי היתה בידיעה שבמשפחה, כל אחד מבני הבית מרגיש וחווה את הקושי בצורה שונה, והספר מתאר את זה בצורה יפה כל כך. וכאבתי, כאבתי נורא את ההתכנסות של כל אחד לתוך עצמו, את הבריחה, ואת הבדידות.
ואמנם, אמנם הספר מתאר מציאות חייה מסוימת למדי, שסביר להניח שאף אחד מאיתנו לא יחווה מעט מאותן חווית הנמצאות בו, אבל הרגשתי שהספר, יותר מהכל, מציג לנו מהי משפחה – אוסף של אנשים, המרגישים, החווים, הכואבים, הבוכים, הצוחקים, כל אחד מזווית הראייה שלו. אפשר, אפשר לתת לרגשות המותססים אצלנו בעת קושי, בעת שבר במשפחה, להפוך לזעם, להתכנסות, לפירוד, לאוממלות ואפשר, אם כל אחד יבין וייתן מעט פתח לאחר, לבנות לבנה אחר לבנה לסירה אחת חזקה בלב ים סוער, סירה שלא תישבר בשום סערה, ואפילו, אפילו אם יפול רב החובל.

סגרתי את המחשב, הורדתי את פיסות הדשא שהצליחו להשתרבב עליו, הבטתי לעבר הבית שוב, והרהרתי בכל אותם אתגרים שבאו ועוד יבואו ועל השוכנים בו. אי אלו רוחות יבואו, ואיך יגיבו יושבי הספינה.

כשקראתי את הספר עוד לא היה לי מחשב וגם לא ידעתי על "סימניה", אחרת בטח היתי כותבת תודה גדולה לשרה שילה על "שום גמדים לא יבואו".כל כך היה חסר הקול הזה מהספרות של ימינו. ישר הרגשתי בבית, למרות שהבית שגדלתי בו היה שונה לגמרה גם בנוף גם באנשים ובמה לא...
אמיתי, חזק, אנושי.
תודה!

צר לי, עד כמה שאני רוצה לתמוך בסופרים מתחילים, צעירים, הספר הזה הוא ממש אכזבה. הוא בוסרי - לא בשל, אין עקביות בין העלילה לדמויות ובעיצוב הדמויות עצמן - יחסי ציבור מצוינים הם שמוכרים את הספר ולא העלילה או הכתיבה החובבנית.
בזבוז של זמן וכסף למי שרכש

ספר מצוין ומקורי מאוד! מתאר ניסיון הישרדות של משפחה מהפריפריה, שילדיה אינם ילדי שמנת, ושהליכה לקולנוע פעם בשבועיים עבורם היא דבר שלא קל להשיג.
הסיפור מסופר מחמש זוויות שונות, מפי חמש דמויות שונות, וכך אנו מצליחים להרכיב בסופו של דבר את הפזל השלם.
עניין השפה ה"נמוכה" והבלתי תקנית מאוד אותנטי לדעתי. מי ש"נעלב" פה בביקורות מהשפה הירודה, כנראה לא שם לב שהיא מגיעה עם דימויים, מטאפורות ועולמות פנימיים מעניינים ועשירים מאוד של הדמויות.
מדובר, אם כן, בספר מעניין ומקורי מאוד לבעלי ראש פתוח. לדעתי קוראים מהפריפריה יכולים להזדהות הרבה יותר עם הספר מאשר אחרים.