ביקורת ספרותית על קולה של שפרה מאת תמר אהרוני

---

זעקתה של אם חרדה ומיוסרת בוקעת מבין דפיו של ספר זה. האם היא שפרה, אחות במחלקת פגים, נשואה לרופא ילדים ואם לנועה בת השבע ועודדי בן הארבע. שפרה היא גם בת למשפחה מרובת ילדים (שבעה) ואחות שכולה. כאשר הייתה בת שבע-עשרה נהרג אחיה עודד ממטען צד במלחמת לבנון הראשונה. אחיה היה הנפש התאומה שלה. הבדל הגילים הקטן ביניהם ואופיים הדומה הפך אותם לאחים הקרובים ביותר. מותו היה מכה קשה ביותר עבורה ולקח לה שנים רבות להתאושש ממנו.

כאשר נדמה היה לשפרה שהתגברה על האסון וחייה מתנהלים במסלול רגיל וטוב, ניחתה עליה מכה נוספת : בנה בן הארבע (הנקרא על שם אחיה) מתגלה כחולה בלוקמיה. היא חשה שאין בכוחה להתמודד בעצמה עם המציאות הקשה ופונה לעזרתו של הפסיכולוג ד"ר ירושלמי.

מאחר ושפרה מאוד מופנמת וקשה לה ביותר להיפתח בשיחה פנים אל פנים , מציע לה הפסיכולוג אפשרות אחרת : לאחר פגישתם השבועית תעלה על הכתב את כל מה שלא הצליחה לספר בעל-פה ותשלח לו את המכתב. המכתב יהיה הבסיס לפגישה הבאה. בתחילה מתקשה שפרה לקבל את ההצעה וטוענת ששנים רבות לא כתבה דבר ואיננה בטוחה שתצליח בכך יותר מאשר בשיחה, אולם מהר מאוד היא מסתגלת לכלי שקבלה. היא כותבת את המתרחש בנבכי נפשה ללא כחל וסרק וזה מביא לה הקלה מסוימת.

הספר כולו הוא אוסף המכתבים של שפרה. דרכם מתוודע הקורא לסיפור כולו ולדמויות המקיפות את שפרה. קראתי אותו בנשימה עצורה מאחר ומאוד רציתי לדעת מה קורה עד הסוף. יחד עם זאת יש לי השגות לגבי צורת הכתיבה הזאת (מכתבים שהם בעצם מונולוגים ארוכים). היתרון היחיד שאני מוצאת בה הוא שהגיבורה הראשית, שפרה, נחשפת כאן בצורה מכסימלית. החסרונות : כל הדמויות האחרות הן שטוחות ואנו יודעים עליהן רק מה ששפרה מספרת וכמעט רק בהקשר אליה. אין להן חיים משלהם. במכתבים יש חזרות מרובות ולעתים יש תחושה שהיא מסתובבת סחור, סחור סביב אותו נושא וזה די מייגע. שפרה מעוררת, כמובן, אמפטיה רבה וכל אם תזדהה עם מרבית תחושותיה אך יש בה גם שתלטנות, עקשנות וחוסר פתיחות שמעוררים סוג של רתיעה בקורא.

הייתי מאוד רוצה לקרוא מונולוג (אחד לפחות) של הבעל שמוליק, של הבת נועה ובודאי של הפסיכולוג. זה היה מאזן את התמונה ונותן יותר עומק לסיפור.

לסיכום : הספר מעניין, קריא ונוגע ללב.

» ביקורות נוספות של dyona
» ביקורות נוספות על קולה של שפרה