פאלאניוק תמיד הפחיד אותי משום מה. אולי זה בגלל האסוציאציה הפאבלובית לבחורות אנורקטיות עם קעקועים אירוניים של חדי קרן שמסתובבות עם "מועדון קרב" בתיק. אולי זה המבט החודר עד כדי בחילה שלו.

מה שזה לא יהיה דבר אחד בטוח- הפחד הזה מוצדק ולאיש הזה אין אלוהים.

עד כמה שניתן לומר שהמסרים שלו פשטניים טיפה, ניהליסטיים באותה מידה כמו שמק-חריף מכיל יותר מדי פלפל (בהנחה שזה פלפל ולא חומר כימי ששורף לך את בלוטות הטעם במהירות ראוייה לציון) אי אפשר להשאר אדיש אליו. הפורנוגרפיה המקברית הזו יכולה להיות ילדותית לפעמים ברמה של Happy Tree Friends, אבל דווקא בקטעים שבהם פאלניוק לא מנסה להבחיל עם מרק אפונה מתפרץ (מטאפורית) דווקא שם אתה באמת מזדעזע. מהסיפור על הזוג הבורגני שיוצא בסופי שבוע בבגדים בלויים ומשחק אותה הומלס, ודרך הסיפור על הנער במחלקה הגריאטרית שהוא בעצם בן 13 אבל נראה כמו בן 80, ומפתה מתנדבת להעניק לו מתת חסד אחרונה.

ספר מגעיל, חולה, דוחה. ובגלל זה הוא טוב. ובגלל זה בסיומו אתה בעיקר מרגיש עצב על זה שכמות כזו של חוסר-מוסר היא היחידה שיכולה להזיז בך משהו, ולא מה שרואים בחדשות של 8.

רדופים / צ'אק פלניוק

הוצאת זמורה ביתן
שנת הוצאה 2009
מתרגם מאנגלית אורי בלסם
425 עמודים

מה ניתן לומר על הספר הזה? לא הרבה ספרים מצליחים להגיע לפרסום כמו שהוא הגיע אליו. בישראל, בחנויות ספרים כמו סטימצקי, הוא אמנם לא כיכב במיוחד, כי הביקורות בארץ היו פושרות למדי; אבל בחו"ל הוא זכה לפרסום ענק וביקורות טובות, תוך כדי אזהרות מוגזמות לגבי התכנים שהוא מכיל ואף תיאור של התעלפות בעת הקראה של הסיפור הראשון בספר.

"נִטשו את חייכם לשלושה חודשים, פשוט היעלמו. השאירו מאחור את כל מה שמפריע לכם לכתוב את יצירת המופת שלכם: את עבודתכם ומשפחתכם וביתכם, את כל ההתחייבויות והסחות הדעת. תנו לכל זה לחכות במשך שלושה חודשים. התארחו עם הדומים לכם ברוחם באתר שהותאם לעידוד ההתמקדות המוחלטת ביצירה. מזון ומגורים כלולים באירוח. הַמרו על חלקיק קטן מחייכם למען ההזדמנות ליצור עתיד חדש כמשוררים, כסופרים או כתסריטאים מקצועיים. לפני שיהיה מאוחר מדי, חיו את החיים שעליהם חלמתם.
מספר המקומות מוגבל מאוד.

הפוֹנים למודעה זאת מוצאים את עצמם במציאות מבעיתה, הנעשית הזויה יותר ויותר. הם כלואים בתיאטרון ישן ומאובק, סובלים חרפת רעב וייסורי גוף ונפש, וחושפים בסיפוריהם האישיים את הרשעות, הכיעור והאכזריות של הקיום האנושי."

המבנה של הספר מיוחד מאוד. פרק רגיל המספר על העלילה, לאחריו שיר מוזר במבנה מוסכם על דמות כלשהי שנרשמה לסדנת הכתיבה, ולאחר מכן סיפור פרי עטה. הפרקים לא ארוכים והשירים על הדמויות די מיותרים. כלל שעוברים העמודים, העלילה קורמת עור וגידים וצוברת תאוצה באפקט מצטבר, והתוצאה מהפנטת.

נתחיל בזה שנאמר כבר שזהו אינו ספר לקוראים עם קיבה רכה, וזה נכון בהחלט. הספר מכיל תיאורים קשים לקריאה, שמעבירים בקורא חלחלה ואף רצון לעזוב כבר את הספר המבחיל הזה (בין הדוגמאות הקיצוניות ביותר בספר נמנות קטיעת איברים וכמובן מוות), אבל הוא מהפנט כל כך שביטלתי את המחשבה הזאת מייד.

יש לנו כאן, במסווה של ספר אימה מצמרר, את הביקורת החברתית הכי נוקבת שיצא לי לקרוא, ובטח שהכי נוקבת שיצאה בעשור האחרון. בין הסיפורים מסתתרים מסרים על הטמטום שבקיום האנושי, הרדיפה חסרת התוחלת אחרי הנעורים (שלא יימשכו לעד), אחרי הפרסום והתהילה וכמובן שאחרי הכסף. המרדף הזה גורם לאנשים לאבד את עשתונותיהם ולהשתגע לגמרי, מי שיקרא את הספר יגלה לבד מה משתתפי הסדנה מתכננים כדי להשיג אותם, כדי לחשוף את "האמת", להיות המצלמה מאחורי המצלמה מאחורי המצלמה מאחורי המצלמה.

זהו ספר שגרם לי להיטלטל בגועל, לפעור פה מרוב תדהמה על העלילה הבלתי צפויה, המבריקה ואף הגאונית, לעצור ולחשוב אחרי כל סיפור קצר טעון בהרבה מאוד רגשות שמועלים בקורא לאחר הקריאה ו(הישג גדול), גרם לעיניים שלי להתלחלח כמו ששום ספר אחר, אפילו המרגש ביותר שקראתי, לא גרם לי. הספר חושף את האנושות במלוא כיעורה, תיאור שחובט בפנים, נועץ סכין בבטן ומסובב אותה עם כל סיפור, בהחלט לא משהו שרוב הקוראים יוכלו להתמודד עמו. הוא מכיל תיאורים שבהחלט לא מתאימים לקוראים מתחת לגיל ארבע עשרה (ולרובם גם שש עשרה לא יספיק), והעלילה מסוגלת לזעזע את כל תפיסת העולם של הקורא.

לסיום : ספר מצוין, קשה מאוד לקריאה, אחת מהביקורות החברתיות הטובות ביותר שיצאו. לא קל בכלל לקרוא אותו, אבל שווה להתאמץ ולהיאבק עם הדחפים לעזיבת הספר ולקרוא אותו, להתרגש ולהתרגש מהעלילה שצוברת תאוצה עם כל עמוד ועמוד. חכו שתגיעו לגיל המתאים אם עדיין לא הגעתם אליו, ורוצו לקרוא.

רציתי לצטט כאן קטעים מהספר להתרשמות, אבל לא רציתי לתת לכם ספויילרים, אז רק אצטט משפט אחד:
"נכון, אמנם, שהמוות היה אויבם של הרופאים, אבל בלעדיו הם היו אבודים." (עמוד 416)


(מתוך גב הספר: )
ששת הרומנים שכתב צ´אק פלאניוק הם רבי–המכר: יומן, שיר ערש, מועדון קרב (שהפך לסרט בבימויו של דייוויד פינצ´ר), שורד, מפלצות בלתי נראות וחונק. גם אוסף המאמרים מוזר מכל דמיון שפירסם פלאניוק הפך לרב–מכר.

צ´אק פלאניוק, סופר ועיתונאי המתגורר בפורטלנד, אורגון, כתב גם דיוקן
של פורטלנד, פליטים ונמלטים, שיצא לאור כחלק מסדרת "מסעות הכתר".

זהו אחד הספרים המזעזעים שקראתי בימי. הספר מתאר בפרטי פרטים דברים שקשה אפילו לתאר כמו קניבליזם ודברים דוחים אחרים. אני מאד אוהבת ספרי מתח ופולחן ופסיכופטיים, אך ספר זה בהחלט לוקח אותך למימד אחר וגם בסוף הספר הוא ממשיך לרדוף אותך בתיאוריו הפולשניים.

בהחלט לא לפני השינה ולא לבעלי לב חלש
ואם יש מישהו בדיאטה... שיקרא קטע מהספר וביי ביי ובתאבון.

בתור אחת שחובבת אימה, יש הבדל בין צפייה בסרט וקריאת ספר – והוא מתבטא בעיקר בקריאה, כאשר אנחנו "מצנזרים" את הזוועה (אם להתחשב גם בעובדה שאנחנו לא באמת יודעים איך כל זה נראה באמת – תודה לאל!!).
הספר היה מזוויע, לאו דווקא מ"איימה" אלא יותר מגועל – והגועל נבע יותר מהַ-למה מאשר הַ-מה (למרות של-מה יש משכל מספיק כבד)...

ה"פילוסופיה" של פאלניוק/מר ויטייר – על ההתמכרות האובססיבית של האנשים/האנושות לסבל והכאב עד כדי מוכנות לפגוע בעצמך ובאחרים כל ימי חייך בדרך כזאת או אחרת – טוטאלית ונחרצת עד כדי הגזמה. וה"ביסוסים" (הלא באמת אובייקטיביים) לתיאוריה שלו לא משקפים את המציאות שהוא מנסה "להוכיח" – מפני שרוב משתתפי הסדנא שהוא מציג, כבר היו מעורערים - הנושאים איתם מעמסות טראגיות כאשר הם רק מוסיפים עליהן יותר ויותר (קבוצת משתתפי ה"מחקר" שלו אחידה/הומוגנית – זהו ניסוי שתוצאותיו ידועות מראש, ניסוי הנודע לכישלון). ושלא נשכח את אלה שהיו מספיק חכמים לא להשתתף בקרקס ההתאבדות (הלא אובדניים שמכורים לכאב בכל מחיר) – במודע או לא, כאן התיאוריה שלו מתפוררת עוד יותר.
אני לא אכחיש שיש טיפת נכונות ב"תיאוריה" הזאת, יש חומר למחשבה, אבל יש גבול לחריצת הדין. יש אנשים ויש אנשים – ובספר, האנשים לא מיצגים תרבויות, חברות ושכבות – הם לא מספיקים רבים להדגמה כללית של כלל האוכלוסיות (אפילו לא של אוכלוסיית ארה"ב לבדה).

הספר לא הפיל אותי מהרגליים...

ולסיום, תמיד מבזיקה אצלי השאלה: איך כל הסופרים והתסריטאים של ז'אנר האימה מגיעים לכל מה שהם כותבים?

ספר שנוי במחלוקת.
אני חושבת שהוא גאוני.
הספר הכי מדהים וגאוני שיצא לי לקרוא. לא דומה לשום ספר שקראתי אי פעם בחיי (ואני קראתי המון ספרים בחיי).

מבעד לתיאורים המזעזעים, המבחילים, המפחידים, הלא-ריאליסטיים, ניתן להבחין ברמת רגישות יוצאת דופן, במציאות נוקבת, מוחצנת. צ'אק פלאניוק צועק בספרו "רדופים" את כל מה שאי פעם ניסינו להכחיש: אנחנו יצורים אנוכיים ומגעילים שחושבים רק על עצמם.
עם זאת, ואולי בזכות זאת, הספר מעניין ונקרא בנשימה עצורה. חלקים רבים בו פשוט גאוניים, עם נגיעות של פסיכולוגיה.

הספר גם בנוי בצורה מקורית ומעניינת: כל דמות, הזויה משהו, מספרת סיפור, והדבר מוצג כסוג של תסריט חייה. בין הסיפורים שמספרות הדמויות, מסופרת עלילתן המשותפת בטירה. הסיפורים עצמם הם מדהימים, מוזרים, משעשעים, מחרידים, מפחידים... אי אפשר להפסיק לקרוא !!!

אהבתי את הספר מאוד, ואני ממליצה לכל האנשים (לא לבעלי לב חלש!) שלא מפחדים להתעמת עם המציאות האכזרית לקרוא אותו. תהנו !

אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל. ספר הזוי, פסיכי לחלוטין. מופרך ובעיקר מזעזע.
לא מומלץ לאף אחד בשום נסיבות.
במיוחד לא אם אין לכם עצבים חזקים.
קצת מתוך עלילת הספר: אנשים כורתים לעצמם אצבעות, אוכלים זה את זה, והכל בשם פסיכולוגיה בגרוש של "סופר" שהמוטו שלה הוא שאנחנו מכורים לכאב. בחייאת.

כששמעתי על הספר מאוד התלהבתי כי חשבתי שמדובר בסוג של 'באטל רויאל' פוגש את 'המסור' או את 'האח הגדול' ושמדובר בספר פסיכולוגי מטורף ומעניין.
Well, it's not.
כלומר, הספר היה מעניין מאוד וסחף אותי בפרקים רבים ואפילו למדתי כל מיני דברים בנושאים מגוונים, וברובם רפואה (מה שיגרום לי לחזור לספר הזה שוב ושוב רק כדי לקלוט שוב את מה שלמדתי עד שאזכור), אבל אני חייבת להזהיר אתכם שהוא מאוד סוריאליסטי, ועושה רושם שהדמויות נמצאות שם רק לצורך פואנטה ולא כדמויות עגולות שאפשר להתחבר אליהן וכיף לקרוא עליהן, אז קחו בחשבון את העובדה שאולי לא תיהנו ממנו כמו מספרים אחרים. זה פשוט ספר שקוראים כדי לקרוא, להבין את הפואנטה ולעבור לספר אחר עם עלילה עלילתית ודמויות עגולות.
למרות כל זה, מדובר בספר גאוני. גאוני בצורה מטורפת, אבל גאוני.

לא אהבתי את העלילה הראשית בסיפור. למרות התיאורים המפורטים הם לא העבירו בי צמרמורת או תחושת אימה כפי שציפיתי. נקודות האור היחידות שמצאתי בספר היו שניים או שלושה מהסיפורים המשובצים בו ולא יותר.