רדופים / צ'אק פלניוק
הוצאת זמורה ביתן
שנת הוצאה 2009
מתרגם מאנגלית אורי בלסם
425 עמודים
מה ניתן לומר על הספר הזה? לא הרבה ספרים מצליחים להגיע לפרסום כמו שהוא הגיע אליו. בישראל, בחנויות ספרים כמו סטימצקי, הוא אמנם לא כיכב במיוחד, כי הביקורות בארץ היו פושרות למדי; אבל בחו"ל הוא זכה לפרסום ענק וביקורות טובות, תוך כדי אזהרות מוגזמות לגבי התכנים שהוא מכיל ואף תיאור של התעלפות בעת הקראה של הסיפור הראשון בספר.
"נִטשו את חייכם לשלושה חודשים, פשוט היעלמו. השאירו מאחור את כל מה שמפריע לכם לכתוב את יצירת המופת שלכם: את עבודתכם ומשפחתכם וביתכם, את כל ההתחייבויות והסחות הדעת. תנו לכל זה לחכות במשך שלושה חודשים. התארחו עם הדומים לכם ברוחם באתר שהותאם לעידוד ההתמקדות המוחלטת ביצירה. מזון ומגורים כלולים באירוח. הַמרו על חלקיק קטן מחייכם למען ההזדמנות ליצור עתיד חדש כמשוררים, כסופרים או כתסריטאים מקצועיים. לפני שיהיה מאוחר מדי, חיו את החיים שעליהם חלמתם.
מספר המקומות מוגבל מאוד.
הפוֹנים למודעה זאת מוצאים את עצמם במציאות מבעיתה, הנעשית הזויה יותר ויותר. הם כלואים בתיאטרון ישן ומאובק, סובלים חרפת רעב וייסורי גוף ונפש, וחושפים בסיפוריהם האישיים את הרשעות, הכיעור והאכזריות של הקיום האנושי."
המבנה של הספר מיוחד מאוד. פרק רגיל המספר על העלילה, לאחריו שיר מוזר במבנה מוסכם על דמות כלשהי שנרשמה לסדנת הכתיבה, ולאחר מכן סיפור פרי עטה. הפרקים לא ארוכים והשירים על הדמויות די מיותרים. כלל שעוברים העמודים, העלילה קורמת עור וגידים וצוברת תאוצה באפקט מצטבר, והתוצאה מהפנטת.
נתחיל בזה שנאמר כבר שזהו אינו ספר לקוראים עם קיבה רכה, וזה נכון בהחלט. הספר מכיל תיאורים קשים לקריאה, שמעבירים בקורא חלחלה ואף רצון לעזוב כבר את הספר המבחיל הזה (בין הדוגמאות הקיצוניות ביותר בספר נמנות קטיעת איברים וכמובן מוות), אבל הוא מהפנט כל כך שביטלתי את המחשבה הזאת מייד.
יש לנו כאן, במסווה של ספר אימה מצמרר, את הביקורת החברתית הכי נוקבת שיצא לי לקרוא, ובטח שהכי נוקבת שיצאה בעשור האחרון. בין הסיפורים מסתתרים מסרים על הטמטום שבקיום האנושי, הרדיפה חסרת התוחלת אחרי הנעורים (שלא יימשכו לעד), אחרי הפרסום והתהילה וכמובן שאחרי הכסף. המרדף הזה גורם לאנשים לאבד את עשתונותיהם ולהשתגע לגמרי, מי שיקרא את הספר יגלה לבד מה משתתפי הסדנה מתכננים כדי להשיג אותם, כדי לחשוף את "האמת", להיות המצלמה מאחורי המצלמה מאחורי המצלמה מאחורי המצלמה.
זהו ספר שגרם לי להיטלטל בגועל, לפעור פה מרוב תדהמה על העלילה הבלתי צפויה, המבריקה ואף הגאונית, לעצור ולחשוב אחרי כל סיפור קצר טעון בהרבה מאוד רגשות שמועלים בקורא לאחר הקריאה ו(הישג גדול), גרם לעיניים שלי להתלחלח כמו ששום ספר אחר, אפילו המרגש ביותר שקראתי, לא גרם לי. הספר חושף את האנושות במלוא כיעורה, תיאור שחובט בפנים, נועץ סכין בבטן ומסובב אותה עם כל סיפור, בהחלט לא משהו שרוב הקוראים יוכלו להתמודד עמו. הוא מכיל תיאורים שבהחלט לא מתאימים לקוראים מתחת לגיל ארבע עשרה (ולרובם גם שש עשרה לא יספיק), והעלילה מסוגלת לזעזע את כל תפיסת העולם של הקורא.
לסיום : ספר מצוין, קשה מאוד לקריאה, אחת מהביקורות החברתיות הטובות ביותר שיצאו. לא קל בכלל לקרוא אותו, אבל שווה להתאמץ ולהיאבק עם הדחפים לעזיבת הספר ולקרוא אותו, להתרגש ולהתרגש מהעלילה שצוברת תאוצה עם כל עמוד ועמוד. חכו שתגיעו לגיל המתאים אם עדיין לא הגעתם אליו, ורוצו לקרוא.
רציתי לצטט כאן קטעים מהספר להתרשמות, אבל לא רציתי לתת לכם ספויילרים, אז רק אצטט משפט אחד:
"נכון, אמנם, שהמוות היה אויבם של הרופאים, אבל בלעדיו הם היו אבודים." (עמוד 416)
(מתוך גב הספר: )
ששת הרומנים שכתב צ´אק פלאניוק הם רבי–המכר: יומן, שיר ערש, מועדון קרב (שהפך לסרט בבימויו של דייוויד פינצ´ר), שורד, מפלצות בלתי נראות וחונק. גם אוסף המאמרים מוזר מכל דמיון שפירסם פלאניוק הפך לרב–מכר.
צ´אק פלאניוק, סופר ועיתונאי המתגורר בפורטלנד, אורגון, כתב גם דיוקן
של פורטלנד, פליטים ונמלטים, שיצא לאור כחלק מסדרת "מסעות הכתר".
