אני מודה, הייתי נגד הספר "אלנבי" של גדי טאוב עוד לפני שבכלל קראתי את הכריכה האחורית שלו. בגלל שהוא זכה לכל כך הרבה פרסום בוואינט, בגלל שהוא דיבר על הרחוב ש"גידל" אותי כשהגעתי לת"א מהפריפרייה, בגלל שכולם כל כך התלהבו ממנו כאילו הוא "באדולינה" או "הנזיר שמכר את הפרארי". כולם התלהבו וזה יצר אצלי אנטי מוחלט, כי אני חייבת למרוד, ללכת נגד הזרם ולא לאהוב מה שכולם אוהבים.
הבוס שלי אמר לי לפני שבועיים שלהיות מרדנית זה נחמד וחינני עד גיל מסוים, הוא טוען שעברתי את הגיל הזה, אני מתחילה לחשוב שהוא צודק.
את הספר בסוף קניתי בביקור הדו שבועי שלי בחנות ספרים (מה לעשות? יש בחורות שמכורות לקניות של בגדים ונעלים, אני מכורה לספרים), הפעם ביקרתי לא בשבילי אלא כדי לקנות מתנות יום הולדת לאנשים שחוגגים יום הולדת בספטמבר ואם אני אחראית על המתנות אז כולם מקבלים ספרים :)
אחד הספרים שקניתי מתנה באו במבצע של 1+1, מהזן האהוב עליי, אז פזלתי לעבר ספרי הקריאה החדשים על המדף ונתקלתי שוב בצבע השחור ירוק של "אלנבי", התלבטתי, היה שם גם ספר ששמתי עליו עין לפני שבועיים, ספרות תרגום. התלבטתי עוד קצת, אני קוראת בעיקר ספרות מתורגמת, נדירה היא ספרות המקור שמרגשת אותי, שמרתקת אותי כמו שמרתקים אותי הסופרים הזרים. התלבטתי עוד קצת, סוף סוף קראתי את הכריכה האחורית ובסוף אמרתי לחברה שבאה לשמור שלא אבזבז חצי מהמשכורת על ספרים, "די למרוד, אולי יש שם משהו, בכל זאת, אלנבי". לקחתי את הספר.
החלטתי לשים אותו בצד ולקרוא אחרי שאסיים ללמוד ואעבור את בחינת הפסיכומטרי. אחרי יום החלטתי לקרוא דף שניים, רק לראות על מה מדובר, יומיים אחרי כבר הגעתי לעמוד 200, סוחף, בלתי ניתן לעצירה, עשה לי מה ש"צבע בכחול וזרוק לים" עשה לי לפני 9 שנים, היפנט אותי, הקסים אותי, שאב אותי והעלים את כל הסביבה. עם כל דף שעבר הרגשתי את אלנבי כמו שהכרתי אותה אז כשרק הגעתי לת"א ועבדתי בבר פחות "סליזי" ממה שמתואר בספר (אבל בהחלט הארדקור בשביל רוב אנשי הלילה הנורמטיביים), אבל את הכל הכרתי, את הדמויות, את הריחות, את המכות, האסלות השבורות בפאב, את האנשים שהלכו לעבודה כשאנחנו רק סגרנו את הבר, זה החזיר אותי שנים אחורה עם טעם חמוץ מתוק אבל עם הנאה צרופה מהקריאה.
ככל שהספר התקדם נשאבתי לתוכו יותר, העלילה התחילה לקבל נפח וצורה, חייתי את הדמויות, השלכתי אותם על בעלי הברים שאני מכירה מהרחוב, כי בדמויות של אריק ועידו יש קצת מכל אחד מהם, הברמנים הזכירו לי חלק מהברמנים שעבדו איתי או כאלה ששירתו אותי ברחוב, ההוויה של הרחוב עוברת בספר בצורה כל כך מציאותית עם תוספת של דמיון שאי אפשר להסביר את זה למי שלא חווה את אלנבי על בשרו, למי שלא סיים משמרת ב6 וחצי בבוקר ועבר לבר בצד השני של הרחוב כדי לשתות איתם עד שיסגרו. סיפורי האהבה בספר והמתח שנבנה עם העמודים כתובים בצורה שונה ומיוחדת, בשונה מרוב הסופרים הישראליים, טאוב הביא זווית אחרת לספר, סיפורי אהבה שזורים אחד בשני בתוספת של קורט סיפור מתח, לא יותר מדי מותח ועיקרי אבל בדיוק במידה שהופכת את הספר מספר סתמי על חשפניות, זיונים, סמים ואלכוהול לספר מתח ואהבה.
טאוב עשה לי את הבלתי יאומן, הכתיבה שלו גרמה לי לרטוט מאושר עם כל דף שעבר ועם העלילה שהתפתחה וכמו שאמרתי, 9 שנים ספר של סופר ישראלי לא גרם לי להתפעל ככה מהתוכן שלו.
מודה. טעיתי. הבוס שלי אדם חכם, אני צריכה להקשיב לו יותר במקום למרוד כל הזמן וללכת נגד הזרם.
"אלנבי" מומלץ לקריאה מכל הלב, הריאות, הכבד האבוד שלי והנשמה.
לקוח מבלוג הביקורות שלי http://cafe.themarker.com/view.php?t=1228885
