ביקורת ספרותית על בדידותו של קורא המחשבות מאת דלית אורבך
ספר טוב

---

נדיר בימנו להיתקל בספר פנטזיה חדש שנכתב במקור בעברית. נדיר עוד יותר כשהספר יוצא בהוצאה גדולה ומוכבדת כמו "ידיעות אחרונות". ממש – ממש נדיר כשהספר הזה, שיצא בהוצאה גדולה, זוכה לשם ז'אנרי בעליל כמו, "בדידותו של קורא המחשבות".

אני חייב להודות, השם תפס אותי מיד, ורגע לאחר מכן הכריכה היפהפייה גרמה לי להרים את הספר מהמדף ולקרוא את מה שכתוב על גב הספר.

הדמות הראשית היא נרי, בחור שבתחילת הספר הוא לא יותר מילד קטן שמודע ל"מתנה" או ל"קללה" שלו, ויודע שאמו מאוהבת בגבר אחר ושאביו הוא לא באמת אביו. הוא יודע מה חושבים עליו המורים, יודע מה עובר בראשם של חבריו לכיתה, יודע לזהות סרטן מתפשט בגוף של אנשים זרים שעוברים לידו ברחוב, יודע מי מתכנן להתאבד, עוד לפני שהבנאדם עצמו מודע לכך, ובעצם יודע את כל מה שעובר בראשם של האנשים מסביבו. המציאות הזו, היכולת הזו לקרוא אנשים כמו ספר פתוח, גורמת לו להתבודד. אין לו חברים ואין אהבה בחייו. הוא עובר מסטוץ לסטוץ, חי על תחושות של אחרים ומסגל אותן לעצמו כמו פריטים שרוכשים בחנות ומאוחר יותר דוחפים בחזרה לארון.

עד גיל שלושים מעביר נרי את חייו בעבודות מזדמנות, גר לבדו על משכורת זעומה, לא מפתח יחסים עמוקים עם הסובבים אותו ויודע שאין באמת טעם לנסות. בגיל שלושים הוא קורא כתבה בעיתון על חשוד ברצח שלכאורה רצח את שותפו העסקי וחברו הטוב. נרי מזהה את הנאשם בתור ילד שלמד איתו שנתיים בבית הספר היסודי, והיה מתבודד ומפוחד בגלל בעיות שנגעו לזהותו המינית וליחסיו עם משפחתו. נרי מגיע לבית המשפט ו"קורא" את הנאשם, מגלה שהוא לא ביצע את הרצח ושסודות רבים מסתתרים מאחורי מסכת השתיקה של בן כיתתו לשעבר. הוא יוצר קשר עם עורך הדין של הנאשם, וזו בעצם הפעם הראשונה שנרי נחשף בפני מישהו אחר. בין השניים נרקמת מערכת יחסים של תלות הדדית, וכך מעביר נרי את השנים הבאות בחייו, עוזר לנאשמים להוכיח את חפותם, במקרה שהם באמת חפים מפשע. העלילה מסתבכת בסופו של דבר כאשר נרי עצמו מואשם בשורת רציחות. הבעיה הגדולה יותר היא שלאחר שנים של מאבקים עם הרגשות שלו, ניסיונות לבודד את עצמו ממחשבות כואבות ומטרידות, הוא מוצא את עצמו תוהה, אולי אני באמת הרוצח?

קצב העלילה של הספר לא אחיד. שישים העמודים הראשונים הם בעצם מונולוג ארוך של נרי, שבו הוא חושף בפני הקורא את חייו כקורא מחשבות, מציג את משפחתו על כל רבדיה וסודותיה, ובעצם מצליח להעביר בצורה מצוינת את התחושה המיוחדת של להיות קורא מחשבות. הבעיה היא שבשביל להעביר את התחושה הזו נרי לא צריך שישים עמודים, הוא היה יכול להעביר את המסר גם בעשרה. מצאתי את עצמי קורא במהירות את התחלת הספר, נהנה מהכתיבה היפה ומהתיאורים המיוחדים של קריאת המחשבות, אך עם זאת תוהה לעצמי, "מתי כבר תתחיל העלילה?" בסוף העלילה מתחילה לזוז, אבל בקצב איטי שנמשך לכל אורך הספר. עורך טוב וקשוח היה אומר לסופרת שאם מורידים רק חצי מהמונולוגים של נרי על עצמו ועל חייו, ומנסים להישאר עם יותר עלילה, אפשר בקלות להוריד כמאה עמודים מהספר, אם לא יותר. הדרך שבה מעביר נרי את מחשבותיו ואת מחשבותיהם של אחרים היא מדהימה, מיוחדת ומקורית, אבל עם זאת היא נשפכת ללא מעצורים, עד שבשלבים מסוימים הרגשתי שקראתי מספיק, הבנתי את הפואנטה ואפשר כבר להמשיך הלאה עם הסיפור.

לפני שהתחלתי לקרוא את הספר הייתה לי הרגשה שספר הז'אנר החדש שגיליתי לא באמת יהיה ספר ז'אנר. פחדתי שנושא קריאת המחשבות יהפוך להיות משני, מעין קישוט של סיפור מיינסטרים. לא צריך להגיע לאמצע הספר בשביל להבין שהסופרת, דלית אורבך, לא ניסתה לכתוב סיפור מיינסטרים עם קישוטים. היא נכנסת חזיתית בנושא קריאת המחשבות, לפעמים, כמו שאמרתי, יותר מדי בהרחבה.

נרי הוא לא בחור שקל לחבב. הוא מבלה את חייו כשרגשותיו הם לא באמת רגשותיו, ורק לקראת סוף הספר הוא מתחיל להאמין שאולי גם בתוכו יש רגשות אמיתיים, מוחבאים עמוק – עמוק מתחת לחומות שמוחו יצר. אבל למרות הריחוק שחשתי בהתחלה לנרי, לא לקח לי הרבה זמן עד שהתחלתי לחבב אותו, הרבה יותר משציפיתי.

כוחו הגדול של הספר היפה הזה טמון, לדעתי, בשאלות שהוא מעלה אצל הקורא. מצאתי את עצמי מסתובב עם תהיות בנוגע לאפשרות של קריאת מחשבות. איך הייתי מרגיש אם יכולתי לדעת מה חושבת סביבתי הקרובה? משהו טוב בכלל יכול לצאת מזה? עד כמה אנחנו באמת מכירים את האנשים שקרובים אלינו? המחשבות האלה לוו במחשבות על האפשרות שמישהו יקרא את המחשבות שלי, מה הרושם שיתקבל לגבי? יש לי משהו להסתיר?

הספר הזה לא גרם לי להיות פרנואיד, אבל הוא כן גרם לי להרהר בדברים שעד לאותו הרגע נראו לי די מטופשים ולא ממש ראויים להתייחסות. אורבך הצליחה לקחת סיפור פשוט, ומבחינת העלילה הוא כנראה פשוט מדי, ויצקה לתוכו כמות של עומק שכבר הרבה זה לא נתקלתי בה.

האווירה לכך אורך הספר היא אפרורית ומדכאת. זה מתאים לסיפור, מתאים לדמויות ורק מסייע לחזק את החוויה של קריאת הספר. סיימתי את "בדידותו של קורא המחשבות" ביומיים של קריאה, עם תחושה שהעמודים מתחלפים מעצמם, המילים והמשפטים נבלעים במהירות.

מדובר פה ביצירה מרשימה ומיוחדת, יצירה שאומנם סובלת ממחסור בעלילה ומעודף מונולוגים ורחמים עצמיים, אך עם זאת ביצירה שנשארת בראש הקורא גם אחרי שהעמוד האחרון נקרא והספר מונח שוב על המדף.

מי ייתן וירבו.

» ביקורות נוספות של avivs
» ביקורות נוספות על בדידותו של קורא המחשבות