זהירות ביקורת מזעזעת. הקורא עושה זאת על אחריותו בלבד.

אני כותב ומוחק. בעיקר מוחק. פוחד לומר משהו שממש, אבל ממש ממש, רחוק מתחום הפוליטקלי קורקט. אבל יש לי משהו לומר על סוחט-הדמעות הרהוט הזה 'אל תשלח ידך אל הנער'. קראתי, מיד כשיצא. היו רגעי צמרמורת. אבל, ואני לא יודע איך לומר את זה בעדינות, משהו בספר הזה לא הצליח לעשות לי את זה.

כמי ששולח ידו בסיקור עיתונאי, תמיד ידעתי שהחומר הזה - שואה, ילדות, שכול ובדידות - הוא הדבר הטוב ביותר שעורך יכול להטיל עליך. אתה לא צריך כמעט להתנסח וכבר הדמעות זורמות במורד הלחיים. עורך של צהובון אחד שבו עבדתי, מיד מכתיר את זה בשבלונה של "מסמך מטלטל", ואפילו "מזעזע". ויש גם סימן קריאה אדום.

איכשהו התחושה שלי בכל פעם שאני פוגש את הרב לאו, וזה קורה לי לשמחתי לא מעט, שאני ניצב מול דוגמן-שואה נדיר. המיתוג הזה של 'לולק' הילד תכול העיניים והחיוך שובה הלב, רק השתבח עם השנים. הרטוריקה התמקצעה, והוא מגיש את השואה לכל דורש, בכל שפה ובכל דימוי.

אל תכעסו, אני עצמי מזדעזע מהמילים שכתבתי. מי אני, ילד שמנת שגדל בתוך משפחה חמימה ולא חווה שום אבדן בחייו הקצרים. ילד שהתלונות שלו עוסקות בעיקר במעדן מקולקל, או בחיבור אינטרנט קצת אטי, איך אני יכול לשפוט ילד שנאלץ להיפרד מאביו ואמו לעולם?! אז לא, אני ממש לא שופט. אני אפילו מעריץ. לעולם לא אפספס דרשה אחת שלו, וודאי שלא את זו שעוסקת בשואה.

ובכל זאת, כמו בכל פעם כשאני שומע את הרב מדבר על "מיר'לה" ו"זושא'לה", זה מרגיש לי קצת מעושה מדי. איכשהו, הקשיש המיובל עם מעיל הדובון הישן שקם אחריו ובקול מלא ליחה מדליק משואה, מצליח יותר לגעת בלבי. הרב לאו ועוד כמה דוגמני שואה נחוצים, עושים עבודת קודש בהנצחה. אבל השואה היא זו שעברו - ועדיין עוברים - 150,000 אלף הקשישים שלא נבנו ממנה. הם המשיכו את חייהם הבינוניים הלאה, נלחמים עם ביעותי לילה, ומבטים מגחכים. הם אלו שאת ספריהם אני מבקש לקרוא ולהפנים.

הספר 'אל תשלח ידך אל הנער' בתחושתי, הוא יותר עיבוד קולנועי באתר מיוחד שנבנה לכך, עם שחקנים נאים ושריריים ועם לא מעט פוטושופ ודברים שיסירו את הצחנה ואת הרגעים הקטנים. זאת לא השואה. ספרות השואה שלי, עוסקת בדבר הרבה פחות פוטוגני. אני מתחבר יותר לקצ'טניק, שכותב יותר על השואה ופחות על ההצלחה שלו -הפינומנלית - בעקבותיה.

במבט שני, אני יודע שאינני צודק. ובכל זאת, לא אמחק את הביקורת, אני ממש סקרן לשמוע את דעתכם בעניין.

ספר שאי אפשר להניח מהיד, ולא ניתן להיפרד ממנו. אני לא משאילה אותו לאיש, הוא חייב להיות תמיד על מדף הספרים שלי או בידי. רק מלשמוע את שמו עולות בעיני דמעות התרגשות... הספר מתאר את התקומה של גיבורו-ילד קטן שנותר כמעט לבד, התמודד עם חוויות שלא ראויות לאף אחד וודאי שלא לילד קטן, כמעט פעוט שבקושי הספיק לחיות, לא עווה ולא פשע ובכל זאת מצא את עצמו כקרבן לאכזריותם של כאלה המגדירים את עצמם כ"בני אדם"... ילד שעבר את בוכוונאלד, זכה להינצל בניסים שלא יאמנו והשכיל להפוך את חוויותיו הקשות-למרוממות, למעצבות חיים, את אבני הנגף לאבני דרך. הילד הזה הפך להיות דמות נערצת, מעוררת השראה, רב צדיק ומיוחד במינו שכל הקורא את מילותיו חש רצון לזכות ולהכירו באופן אישי... הספר המיוחד הזה מתאר את מסע התקומה שלו, אך באופן בלתי נפרד-את תקומתו של עם שלם. ספר חובה לכל מי שרוצה לדעת איך אנשים גדולים נעשים כאלה, לכל מי שרוצה להבין את סוד קיומו של עם הנצח, לכל מי שחשוב לו לדעת עוד על השבר הנורא שפקד אותנו לפני פחות משמונים שנה, ולכל מי שרוצה לשמוע את ליבו מדבר אליו...

שלום.
אני באופן אישי אוהב את הרב לאו. לגביי הוא מייצג את היהדות של "דרכיה דרכי נועם.."
הביקורת שאכתוב אולי תהייה "משוחדת". ומה בכך ?.

שתי פסקאות בספר צדו את עיניי והיו, לעניות דעתי, הסיכום (אליבא דהרב לאו),של החלק הקשור לשואה.

1. "אל לנו לדבר על ששת המיליונים שנטבחו, ולא על מליון וחצי הילדים שנרצחו. אלא יש לדבר על שלוימל'ה, מוישל'ה, לאל'ה ושרהל'ה ...קל להבין את שהתרחש בשואה ולעבד את המידע, כשמדברים על אדם אחד, משפחה אחת. מקסימום קהילה אחת.
המוח האנושי מתקשה להתמודד - רגשית וחווייתית - עם מליוני בני אדם".(עמוד 286)

2. "אני נמנה על אלה שמכחישים כי בשואה נהרגו שישה מליון יהודים. לא משום שלדעתי לא נרצחו בה שישה מיליון או משום שאני חושב שהשואה לא ארעה.

מספר הקרבנות היהודים בשואה עולה על שישה מיליון.
פיזית, אכן נספו שישה מיליון, שנהרגו באכזריות בל תתואר, אך נפשית, אמונתית והכרתית - נספו בשואה למעלה משישה מיליון יהודים. גם ניצולי השואה הם ברובם קרבנות,באופן כזה או אחר,חלקם מתהלכים ביננו כמת-חי...."(עמוד 287).

לדעתי ספר מעולה המשלב את העבר הווה עתיד של "שואה ותקומה"

קודם כל הספר הוא ספר חובה לכל יהודי! ספר נהדר,כתוב יפה ומרגש.
בחלקו הראשון של הספר ישנם תיעודים מצמררים מתוך מבט של ילד בשואה , ואי אפשר (לפחות אצלי זה היה כך) שלא לדמיין את עצמך בסיטואציות שהיה בהם הרב לאו כילד ומובאות בספר בפרטי פרטים. מ-ר-ת-ק !
בחלק השני המיקוד הוא יותר על תפקידיו הרשמיים שלו כרב עיר וכרב ראשי לישראל. נאמר פה באחת הביקורות שזה "טפיחה על שכמו שלו ומעין גאוותנות וטוב שלא היה נכתב..וכו.. ,אני ממש לא מסכים. אולי דווקא החלק השני בא להראות איך ילד שהיה קרוב למוות מרחק צעד,הגיע לכך שיקבלו אותו כרב ראשי,כן ,רב ראשי לישראל , יקבלו אותו בבתי המנהיגים בעולם כולו,אם זה אצל מלכת אנגליה ואם זה אצל פידל קסטרו והאפיפיור ולהבדיל אין סוף הבדלות ,גם אצל הרבי מליובאוויטש(שגם הוא היה ניצול שואה) וזה הניצחון הפרטי שלו על מי שרצו להשמידו.
לסיכום,הספר (כ-340 עמ') נוגע בהרבה נקודות (אם בקצרה ואם בהרחבה) שקרו למדינה: מהשואה ,תקומת מדינת ישראל,עולם הישיבות,מלחמות,פיגועים וכו.. בספר ישנם גם הרבה תמונות מצעירותו והלאה(עד הוצאת הספר) של הרב לאו (אפילו כתינוק)וכן תמונות של משפחתו וקרוביו.

בכיתי ישבתי עצובה סגרתי את הספר לא יכלתי יותר וכשהלכתי לישון זה רדף אותי לא נתן לי מנוח וזה היכה בי קשה בלילה השני חלמתי על הילד קמתי חרדה השתנה אצלי מה שהוא ראו עליי אך אספתי את עצמי והמשכתי לקרוא אך ידעתי שזה מאחוריי וזה מאחורי כולנו לפחות זה מה שעודד את רוחי תרשו לי להחצין אני כזאת מה לעשות

ספר זה כולל בתוכו שני ספרים נפרדים. ספר אחד יפהפה, מרגש, מדהים ומזעזע המתאר את הילד לולק שמאבד את כל משפחתו חוץ מאחיו טולק שמכוח צוואת האב לשמור על לולק מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולשמור על לולק חי לאורך כל התקופה הנוראה בבוכנוולד. חלק זה של הספר נקרא בלי יכולת להפסיק באמצע, בעיניים דומעות ובלב מלא התרגשות מהסיפור בכללו וממסירותו הבלתי נתפסת של האח טולק.
החלק השני של הספר הוא סיפורו של הרב הראשי לישראל הרב ישראל מאיר לאו שמרבה בטפיחות על שכמו לכל אורך חלק זה של הספר, נהנה מהמסעות ומהכבוד שהשיג בזכות כישוריו וקשריו ומטריח אותי לקרוא על זה. ובקיצור חלק זה של הספר משעמם, מעצבן, לא אמין (לפחות לדעתי) מעורר אצלי דחיה וחבל שנכתב.
מה שהכי מעצבן בספר הוא שהסופר ערב את שני הספרים לספר אחד ולעלילה אחת. טוב היה עושה אם היה מוציא שני ספרים ספר אחד על הילד לולק, ספר מדהים שהיה מקבל 5 כוכבים ומעלה (רק שאין) וספר שני על הרב לאו, ספר יחצ"נות עצמית שטוב היה שלא ייצא ואולי בחסד היה מקבל ממני כוכב אחד. אך מכיוון שזה ספר אחד נתתי לו 3 כוכבים.

כל כך הרבה שנים תכננתי לקרוא את הספר הזה והינה כעת שנזדמנה ההזדמנות לא התאכזבתי. הספר מספר את סיפורו האישי של הרב, שמראות השואה ורציחתם של הוריו ובני משפחתו הטילו בו את חותמם בכל תקופת בגרותו עד עלייתו לכס הרבנות הראשית.

לרב יש יכולת רטורית סגולית כאילו היתה מנגינה היוצאת מחלילו של החלילן מהמלין. נראה שכוחו הרטורי של הרב מתעמעם קמעה במקצב של הספר. אירועי הספר המרגשים מספקים הצצה לסיפורו המופלא של ילד יתום (לולק) שמצליח להגיע מגיא ההריגה הנאצי ועד להפיכתו לאושיה רבנית נערצת.

בחצי השני הספר אינו תיאור עלילתי כרונולוגי אלא יותר מקטעים של חוויותיו המעצבות של הרב, לעיתים אין בין הפרקים קשר ישיר דבר שפגע לא פעם בשטף הקריאה.

רק בסיומו של הספר הבנתי שתכליתו של הרב אינו בכיבוש מדף הספרים אלא בכיבוש הלבבות תוך שהוא מרגיש חובה אישית להמשיך להחזיק בלפיד הזיכרון של קדושי השואה.

לא הרבה ספרים שנכתבים בצורה אוטוביוגרפית יצא לי לקרוא.
אך ספר וסיפור שובה לב כמו של הרב לאו שליט"א אי אפשר שלא לקרוא ולהניח בצד.
נכון שכל סיפור על השואה פורט לנו על נימי הלב,אז קל וחומר תיעוד היסטורי ואישי מעין זה.
הסיפור כתוב בצורה מצוינת,מובנת ואם הרבה סימפטיה ואמפטיה לרב לאו שליט"א ולכל דור השואה.
אפשר להסתכל על הסיפור כעל תיעוד הסטורי ואישי של הרב לאו בפרט ועל כל מה שעבר על עם ישראל בכלל.
לפני מס' חודשים ביתי נסעה עם משלחת לפולין מטעם בית ספרה, ולאחר חזרתה ,החלטתי לקרוא את הספר פעם נוספת לאור החוויה המרגשת והמדהימה שעברו על ביתי.
עבורה זאת היתה חוויה מטלטלת מבחינה רגשית ונפשית ודרך חוויותיה ודרך עיניו של הרב לאו
הספר והסיפור קיבלו בעיני תפנית משמעותית. הספר כבר לא היה בעיני עוד סיפור קריאה כי עם תיעוד מצמרר שכל דף ודף וכל פסקה ופסקה חודרים אל תהומי הנפש פנימה בחוזקה.
לדעתי צריך כל יהודי להיות לבקר במחנות ההשמדה כדי להבין את המשמעות של הקמת מדינת ישראל בזיעת אפינו ואת המשמעות של האמרה:עם ישראל חי.
לקרוא את הספר אינו מבחינתי בגדר המלצה בלבד אלא ספר קריאה חובה .
ועל תיעוד מצמרר ואנושי זה נאמר:לזכור ולא לשכוח.
חשוב לי מאד לציין שבעוד פחות או יותר מ-20 שנה לא ישאר בקרבנו,לצערי ניצולי שואה,ובעבורי ספר זה מהווה ויהווה מסמך אישי לזוועות השואה.

את הספר "אל תשלח ידך אל הנער" קיבלתי לפני מספר שנים כמתנה מאמי, שידעה שאני מעריץ את הרב לאו (בגלל המאמצים שהוא עושה לקרב בין דתיים לחילוניים במדינה).
הספר מספר את סיפורו של ישראל מאיר לאו, נצר לשושלת של רבנים, מילדות בפולין במחנה הריכוז בוכנוולד, דרך עלייתו לישראל, ובכל אחת ואחת מתחנות חייו עד להפיכתו לרב הראשי לישראל.
מרגש לראות שמי ששרד את השואה רק הודות לאימו, אחיו ואחד מהאסירים הרוסיים במחנה, ותודות לעזרה אלוהית (או מזל, איך שאתם רוצים לקרוא לזה), נהיה דמות ציבורית כ"כ מרכזית בישראל, ונפגש עם כל שועי העולם, כולל האפיפיור, המלך חוסיין וקנצלר גרמניה, המדינה שאחראית על מותם של רבים במשפחתו.
ממש "אם תרצו אין זו אגדה".
ספר מרגש, מעניין, מאלף ומעלף, ששובר מחיצות בין דתיים לחילוניים, אשכנזים וספרדים, יהודים וגויים, ונוגע בנו בנקודה הכי הבסיסית שלנו כבני אדם.
ספר שהוא חובה לקריאה לכל אדם באשר הוא אדם, שמראה הלכה למעשה שהחיים הם באמת מה שאתה עושה מהם!