אפשר לומר שהגיבור הראשי הוא לא בדיוק מה שרגילים לקרוא עליו... וזה אולי החלק הכי מיוחד בספר, שדווקא איש זקן עדיין יכול ללמוד בערוב ימיו על אהבה. של הנכד שלו, אותו הוא שואף לחנך "חינוך של פעם" לכל אורך הספר ושל אישה, אותה הוא אוהב ואליה הוא מתייחס בצורה שונה ממה שהיה רגיל כל חייו.

המסר ברור - אנשים יכולים להשתנות גם בגיל מופלג וגם אחרי שהתנהגו (ואהבו) בצורה מסויימת כל חייהם.

ומי שיוצר את השינוי הגדול ביותר הוא התינוק הקטן, כי מה ייגרום לאדם להשתנות יותר מאשר הרצון שלו להשפיע על הדורות הבאים ולהישאר בלב של הנכד שלו לנצח?...

בניגוד ליתר הביקורות כאן, מבחינתי האירוע של העברת הזכרון בין שני אנשים הוא לאו דווקא המוקד של הספר, והאם הוא קורה או לא ובאיזה אופן, או האם זה ריאלי, עתידי או דימיוני זה פחות מהותי (לראייה - רוב הספר זה הציפיה לזה, ההסכמה או אי ההסכמה, ואחרי האירוע - הביקורת על המדען, עצם העברת הזכרון זה תהליך של עמוד אחד או שניים).

לדעתי המהות של הספר זה הפגישה בין שלוש וריאציות קיצוניות של זכרון, אולי ארבע. זיכרון רציף - ואז משהו משתבש (אלצהיימר), זיכרון רציף עם PEAK אחד טראומטי (הלם קרב), זיכרון רציף, נעלם ואז חוזר (הגיבור), ואולי הסוג הרביעי זה הזכרון הנצחי, זה שזוכרים את המתים. ואז בפגישה של סמסון עם כל אחד מהסוגים הללו (כלומר עם כל אחת מהדמויות) מעוררת משהו שונה: מישהו שיודע משהו על הזמן שנמחק אצל סמסון, סמסון זוכר משהו מזמן שמישהו אחר שכח, סמסון מנסה לשחזר אירועים בעזרת המפגשים האלו.

אבל חוץ מזה, אני חייבת לציין שגמאני התחלתי לקרוא את הספר כי אהבתי מאוד את הספר הקודם (או אולי בגלל שאני אוהבת את הספרים של בעלה?...). הספר עורר לי קצת תהיות, אבל אפשר לומר שהפוטנציאל העלילתי הרבה יותר ממה שהתממש

המחצית הראשונה של הספר, בה מתוודעים לעולם המיוחד שהסופר בונה, היא החלק שיותר עניין אותי.

בעמודים הראשונים הספר גרם לי לחשוב (בעיקר בפרקי הזמן שאני לא קוראת) על מה מאפיין עולם שבו כולם יודעים את יום מותם.
זה מתחיל מהדברים הטריוויאליים כמו נניח החלטות שונות שאנשים מקבלים לקראת סיום חייהם, אבל מבחינתי הסופר בנה עוד מקרים מיוחדים יותר שבחיים לא הייתי חושבת שזה מה שיקרה ולמעשה זה די הגיוני שיקרה.
שלא לדבר על הסיטואציה הייחודית של עיר שלמה שבה כולם יודעים, בניגוד לאדם אחד שיודע, נניח. כך למשל ההצפה של מערכת הרפואה, כי חלק מהאנשים הופכים מודעים יותר לבריאות (דבר שולי לחלוטין כשיום מותך כבר ידוע מראש, מצד שני זה נכון תמיד, לאו דווקא כשאתה יודע מהו יום מותך, אז למה בכלל להשקיע בבריאות???). או נניח המימון הממשלתי של טיולים סביב לעולם לקראת סוף החיים או הז'אנר השלם של גברים שמתחילים עם נשים בטענה שזהו יומם האחרון... זה מבחינתי מה שהפך את העולם שהסופר ברא לשלם, כי הוא הגיע לכל מיני פינות נידחות של העולם הזה שהוא המציא.
קרה לי בדיוק מה שקרה לי ב"עולם הסוף": תוך מספר לא רב של עמודים, החוקים המומצאים של העולם המתואר הופכים להיות כל כך ברורים, כאילו הייתי חלק מאותו עולם.

ובאופן כללי, אם בתחילת הספר חשבתי לעצמי שאם הייתה לי האפשרות לדעת מהו יום מותי לא הייתי רוצה לדעת, בסוף הספר אני כבר בטוחה שלא הייתי רוצה לדעת, אחרי שהשתכנעתי שהאדם היחיד בספר שעושה סוג של החלטות שפויות וחי חיים חופשיים יחסית הוא דורה, רק בזכות הפתק שקיבלה.

אחד הספרים המצחיקים, נקרעתי מצחוק בקול רם.
בעיקר שעשעו אותי התיאורים של כל מיני דמויות כמו המוכר הגרמני בחנות הנעליים והאמא של הגיבור, פולניה מושבעת שאני מוצאת קווי דמיון רבים בינה ובין דמויות מסוימות שמקיפות אותי, שאמנע מלהגיד אילו בדיוק...
בספר יש לא רק פואנטה מצחיקה לחלק גדול מהסיפורים, אלא גם שנינות משולבת בכל פסקה כמעט, דבר שהופך את כל הקריאה למהנה מאוד.

גם אני סיימתי את הספר ביומיים, אני רואה שזה עובר פה כחוט השני בביקורות, אך מבחינתי זה טריק זול של פרקים קצרים והרבה רווחים (כשכל פרק הוא שניים או שלושה עמודים זה אומר שחצי או שליש מהדפים מהווים תחילת פרק או סוף פרק, משמע רווחים גדולים במיוחד...)
בכל זאת אהבתי את הספר כי אין ספק שמעבר לשיטות הנלוזות המתוארות לעיל, הוא באמת סוחף ומותח (עם זאת, יחסית למי שבדרך כלל מתקשה לצפות סופים של ספרים, אני מוכרחה לציין שהסוף היה די צפוי).
כבר בתחילת הספר הגעתי למסקנה שאני לא נמצאת כרגע בשלב בחיי שבא לי על ספר שואה כבד, זה היה ספר שואה-לייט שהסתדר לי מצויין כרגע. רק נוגע בזוועה, רק מזכיר את הדילמה הנוראית של החיים כשאתה יודע שאתה נשארת וכל היתר לא, אבל בסך הכל מעניין.

בסך הכל מדובר בספר שכתוב בצורה יפה ונעימה. אני אישית גם מאוד אוהבת ספרים שמתרחשים בתקופת קום המדינה כי תמיד נראה היה לי מעניין לדעת מה היה פה פעם.

שתי העלילות שמתקדמות במקביל יצרו אצלי עניין, אבל בסך הכל אחרי אמצע הספר לא קרה הרבה מעבר למה שקרה לפניו, וזאת בעייני הבעיה העיקרית.

וחוץ מזה, מישהו זוכר בכלל שהספר מתחיל בזה שאליאס מבקש מנומי לעזור לו למות? נכון שאפשר להתייחס לזה כאילו לאורך התקדמות העלילה הוא מבין למה הוא רוצה לחיות, אבל הייתי מצפה לכל הפחות שיתייחסו לזה באיזה אופן (אם לא שהוא ימות וזהו).

(את הביקורות קוראים רק מי שסיימו את הספר נכון?!?)

מצטרפת לרוב המרשים של הביקורות פה.
בעיני ספר מקסים.
100 עמודים לפני הסוף הגעתי למסקנה שאני כבר לא זוכרת בדיוק את ההתחלה ואני צריכה לעשות סדר בשלל הדמויות, אז כדי לא להגיע לסוף ולא להבין אותו טוב מספיק, רפרפתי / קראתי שוב שלושת רבעי ספר, כולל תרשימים מסודרים של הדמויות והקשרים ביניהן... וזה השתלם, כי אז פתאום רואים עוד רמזים ועוד "מעגלים נסגרים" וזה משפר את החוויה עוד יותר. בין היתר ניסיתי לעשות הקבלה בין דמויות מתקופתו של הגיבור, דניאל, לדמויות מתקופת חוליאן קאראך, וזה מסתדר לא רע.

יש לי עוד 2-3 ספרים דחופים ואז אני עוברת לספר הבא, כבר ממתין על המדף - "משחקו של המלאך"... שהבנתי שהדעות חלוקות לגביו, האם הוא דומה מדי או לא, מוצלח פחות או יותר...

טוב, אז בשבילי זה כבר הספר הרביעי שלו שאני קוראת, אז כבר ידעתי למה לצפות (וענה לציפיות).
בדומה לספרים הקודמים שלו שקראתי שמתחילים די נורמלי ואחרי זה מקבלים את הטוויסט של המוזרויות למיניהן, הספר הזה מתחיל ככה מהתחלה.

שני הדברים שהכי אהבתי בספר:
1. כמו בכל הספרים של מורקמי - לספר יש גם פסקול מובנה. מדי פעם מוזכר איזה שיר, ובהנחה שאתה מכיר אותו, אתה מזמזם אותו בעודך קורא את השורות הבאות.
2. איך שהסיפורים, המסופרים לסירוגין, לאט לאט מתחברים ומתחילים לראות כבר מהפרקים הראשונים דימיון, אבל לוקח עד סוף הספר להבין איך בדיוק הם מתחברים (אם בכלל...).

ולידע כללי:
- הספר במקור הוא משנת 1985 (ביפנית), אז נא לא לשכוח - אתם קוראים ספר בן 25! אז לכל מי שזה היה טריוויאלי לקרוא על הצפנה ופענוח והתחרות התמידית ביניהם - נראה לי הרבה פחות שגרתי כשנכתב.
- אני אישית אהבתי מאוד את הקטע (השולי למדי בסה"כ) על קיסם האנציקלופדיה. לדעתי מורקמי המציא את זה לצורך הספר, כי לא מצאתי אזכורים של זה באינטרנט ואז זאת נקודה נחמדה מעניינת ומעוררת מחשבות מבחינתי.

לא אהבתי באופן מיוחד, היה אחד המוזרים, וכמה שלאורך כל הספר חשבתי שאני לא מבינה מה רוצים ממני, בסוף עוד יותר התחזקה המחשבה הזאת.
מה שכן אהבתי זה את היכולת לתאר את שלוות חיי הכפר, כשעל פני השטח לא קורה כלום, מזג האוויר תמיד אפרורי מעונן וקודר, החיים מתנהלים כדרכם, כל אחד וההרגלים שלו שהוא לא זז מהם, ומתחת לכל זה, התככים והבעיות של האנשים.

בקיצור, מאוד התחברתי לאווירה, אבל אם היתה עלילה שהייתי מצליחה להבין - לי זה היה מוסיף (למרות שיש כמה דמויות שעוברות בין הפרקים, הם לא מנותקים לחלוטין אחד מהשני, אז אפשר לעקוב, גם זה משהו...)