ביקורת ספרותית על ביום שהמוסיקה מתה מאת אופיר טושה גפלה
ספר טוב

---

המחצית הראשונה של הספר, בה מתוודעים לעולם המיוחד שהסופר בונה, היא החלק שיותר עניין אותי.

בעמודים הראשונים הספר גרם לי לחשוב (בעיקר בפרקי הזמן שאני לא קוראת) על מה מאפיין עולם שבו כולם יודעים את יום מותם.
זה מתחיל מהדברים הטריוויאליים כמו נניח החלטות שונות שאנשים מקבלים לקראת סיום חייהם, אבל מבחינתי הסופר בנה עוד מקרים מיוחדים יותר שבחיים לא הייתי חושבת שזה מה שיקרה ולמעשה זה די הגיוני שיקרה.
שלא לדבר על הסיטואציה הייחודית של עיר שלמה שבה כולם יודעים, בניגוד לאדם אחד שיודע, נניח. כך למשל ההצפה של מערכת הרפואה, כי חלק מהאנשים הופכים מודעים יותר לבריאות (דבר שולי לחלוטין כשיום מותך כבר ידוע מראש, מצד שני זה נכון תמיד, לאו דווקא כשאתה יודע מהו יום מותך, אז למה בכלל להשקיע בבריאות???). או נניח המימון הממשלתי של טיולים סביב לעולם לקראת סוף החיים או הז'אנר השלם של גברים שמתחילים עם נשים בטענה שזהו יומם האחרון... זה מבחינתי מה שהפך את העולם שהסופר ברא לשלם, כי הוא הגיע לכל מיני פינות נידחות של העולם הזה שהוא המציא.
קרה לי בדיוק מה שקרה לי ב"עולם הסוף": תוך מספר לא רב של עמודים, החוקים המומצאים של העולם המתואר הופכים להיות כל כך ברורים, כאילו הייתי חלק מאותו עולם.

ובאופן כללי, אם בתחילת הספר חשבתי לעצמי שאם הייתה לי האפשרות לדעת מהו יום מותי לא הייתי רוצה לדעת, בסוף הספר אני כבר בטוחה שלא הייתי רוצה לדעת, אחרי שהשתכנעתי שהאדם היחיד בספר שעושה סוג של החלטות שפויות וחי חיים חופשיים יחסית הוא דורה, רק בזכות הפתק שקיבלה.

» ביקורות נוספות של נטי
» ביקורות נוספות על ביום שהמוסיקה מתה