בתור רומן היסטורי הוא ספר מעולה בלי לבדוק את האמיתות ההיסטוריות, הניסיון להוסיף סיפור מתח הוא כשלון מסובך מדי, עלילה מבולבלת שלצערי לא מתכנסת לסוף מסודר כמו כל עלילת מתח אחרת.

בלילה קר בדנמרק ילד מחליק מגג מושלג ונהרג. בהעדר ממצאים או עקבות אחרות על הגג, המשטרה ממהרת לקבוע כי מדובר בתאונה. אלא שהילד הזה הוא במקור מגרינלנד, וילדים מגרינלד לא מחליקים בקלות בשלג, מה גם שיש לו פחד גבהים, ומדוע שיעלה וילך לבדו על קצה הגג?
סמילה יספרסן, אישה רווקה לא צעירה, בת 37, גם היא ילידת גרינלנד, היא השכנה ממול. היא הכירה את הילד היטב, והיא חשה בוודאות כי לא מדובר בתאונה. היא גם מכירה שלג היטב, וחוש השלג שלה אומר לה שהילד לא הלך לתומו והחליק, אלא רץ. מישהו רדף אחריו. אלא שכאשר היא מגישה תלונה במשטרה כנגד סגירת התיק, היא לא מודעת לתיבת הפנדורה האפלה שנפתחת.

עד כאן נשמע כמו פתיחה לא רעה לספר מתח, שכמוהו רבים, שאני לא מרבה לקרוא. למה? בעיקר חוסר זמן, הרגשת דז'ה וו, קראת אחד קראת את רובם וכו'. אבל הספר הזה הוא לא רק ספר מתח, אני בטוח שיש טובים ממנו. כאן מדובר בעיקר בדמות בלתי נשכחת. דמות שקשה לא להתאהב בה. מדובר גם בכתיבה מושחזת, צינית, וייחודית, שקשורה בעיקר לדמות, אבל לא רק.
סמילה היא אינואיטית, או מה שאנחנו קראנו לו בצעירותנו אסקימואית (אם לא ידעתם, אז היום זה לא תקין פוליטית), כלומר היא גדלה בגרינלנד, באחד המקומות הצפוניים ביותר המיושבים, לאמא אינואיטית, ציידת, ולאבא רופא דני עשיר (תצטרכו לקרוא כדי להבין איך התרקם הקשר בין השניים). היא אישה עשויה ללא חת, אמיצה, חכמה מאוד, משכילה, מבינה במדע ובמתמטיקה, שקולה וקרת מזג, אך יחד עם זאת חייה מתנהלים מבחירה בשולי החברה, בצידם הפחות זוהר של החיים. היא עצמה גרה בזמן התרחשות הסיפור לבדה בדיור ממשלתי מסובסד בקופנהגן המיועד לרבדים הנמוכים של החברה. עם התקדמות האירועים חובקי העולם הצפוני הקפוא, קשה שלא להתחבר לדמות האקצנטרית הזו, שהרגש שלה נמצא עמוק פנימה, אבל לא תראו את זה עליה, היא קרירה, נועזת וקוצנית.

בספר הזה סמילה תמצא אהבה ואולי גם תאבד אותה, תצא למסעות אקרטיים חשוכים, ותעקוב אחרי דמויות בלילות מושלגים, אבל לא מדובר באיזה ג'ק ריצר האישה. זה ספר שלא מתנהל בקצב מהיר, יש בו מידה מסוימת של איטיות, של בניה מדודה של הדמויות, ועולמן הפנימי. יש בספר גם לא מעט התייחסות ליחס המתנשא של האירופאים בכלל, והדנמרקים בפרט, לאינואטים, ולפער התרבותי ביניהם, שזה משהו שאפשר להתחבר אליו בכל חברה. לקראת הסוף אמנם הלכתי קצת לאיבוד עם כמה דמויות חדשות, אבל זה לא פגם בכיף של הספר ובחיבור לדמות ולסיפור.

העיתון של שוקן אולי יהיר, מעצבן ולא ממש מחובר למציאות, אבל הוצאת הספרים שלהם לא מפשלת בדרך כלל.

באוגוסט של המזרח התיכון צריך לא מעט דימיון אם רוצים לצלול לתוך האווירה של הספר הזה, כי זה לא רק השלג. הכפור והערפל והחושך יחד עם הרבה מאד מינים של מה שהיו פעם מים שקפאו בכל מיני דרכים ואם היה לי זכרון אז אולי הייתי יכולה לתאר אותם, אבל לשמחתי מה שנשאר לי ממנו מושקע בדברים קצת יותר רלוונטים עבורי.

כשמדברים על קולוניאליזם אני ישר חושבת אפריקה. אם אני מאפשרת למחשבה להתרחב אני מגיעה למזרח הרחוק. אני אף פעם לא הולכת צפונה עם המילה הזאת, אבל הסיפור פה קשור באחת הקולוניות של המדינות עם התדמית הכי לא קולוניאליסטית שיש. גרינלנד, שהיום היא סוג של אוטונומיה, נשלטת למעשה ע"י דנמרק וזו שינתה את החיים באי הזה באותו האופן שזה נעשה במקומות האחרים, כלומר, ניצול של כל המשאבים שאפשר לנצל והכחדה של תרבות, תמורת אשליה של נאורות וקידמה. 

ולא קל לחיות על התפר בין שתי תרבויות, אבל סמילה מנסה. היא חצי דנית, אבא שלה רופא דני עשיר, וחצי גרינלנדית, בת של ציידת מסורתית. היא גדלה פה ושם. והיא חכמה ולמדה הרבה אבל לא הצליחה לסיים שום תואר, יש בה כמיהה להשתתף אבל היא נשארת בודדה ושומרת על מרחק, היא לובשת את הנחשקים שבמותגים אבל לא בוחלת בסחבות, אוסף של קטבים, אבל הם לא באמת מתמזגים, כאילו פיטר הוג חושב ששתי התרבויות האלה, המערב אירופית והגרינלנדית, לא באמת יכולות להתקיים ביחד.

היא עושה את הרומן הזה, הסמילה הזאת. מחוייבת, נחושה, חסרת אמון ברשויות באופן אינהרנטי, ויכולה להסתדר בעצמה בכל מצב, לגייס מתוכה כוחות חדשים, אבל לא יש מאין, הם תמיד קשורים לעבר שלה ולחוויות שהיא עברה. ועם כל זה היא מנסה לפענח רצח של ילד שאף אחד לא סופר, גם הוא בן תערובת, ותוך כדי כך, באמצעותה, הוג מבקר את הקולוניאליזם הדני באותם הכלים שזה משתמש בו, כי אם דנמרק הפכה את גרינלנד למגרש השעשועים המדעי שלה, הרי שהוג משתמש גם במדע כדי לתאר את דנמרק ואת היחס שלה לגרינלנד מבפנים, מקופנהאגן אל האיים, ולהציג את ההשלכות של היחס הזה, לא רק על העבר, אלא גם על המציאות הנוכחית.

ואולי כדי שנאמין לו הוא מרבה להשתמש בפרטים טכניים על קרח ועל ספינות (מודה, לא אחרי כולם הצלחתי לעקוב), ומפתל את העלילה של המותחן הזה קצת מעבר לסף הרווייה שלי, אבל המשכתי לקרוא, כי סמילה, וגם כי רציתי שתהיה תקווה לכל העקורים, איזה סוג של מנוחה, אבל נדמה לי שהוג חושב שכל מה שהם יכולים לקוות לו זה להצליח לשרוד.

אנשים, כך גיליתי, מתחלקים לשני סוגים: אוהבי החורף ואוהבי הקיץ. אוהבי החורף מתמוגגים מכל גשם, הולכים לראות שטפונות בנחלים, והדבר שהכי משמח אותם זה שלג. הם גם שונאים שקיץ, וזה ממש לא ייאמן מבחינתי. אני משגשגת בחום, נהנית כשלא צריך להתעטף בעשרות שכבות של ביגוד והגנה, והדבר שהכי שנוא עלי בקיץ הוא הצורך להתמודד עם מציאות של מזגן. אני לא יודעת מה קרה לי, בקיץ הזה, שגורם לי לקרוא כל כך הרבה ספרים שעוסקים בחורף ובקור, כמו גם באובדן ובמוות. שמתם לב שזה הולך יחד יופי? דיכאון וקור, עגמומיות ורוח, מוות וקיפאון? לא סתם כנראה.

"אתה יודע מהו יסוד המתמטיקה? ... יסוד המתמטיקה הוא המספרים. אם מישהו ישאל אותי מה באמת גורם לי אושר, אומר לו: מספרים. שלג, קרח, ומספרים. ואתה יודע למה? ... מפני ששיטת המספרים היא כמו חיי אדם. בהתחלה יש לך המספרים השלמים. המספרים שהם טבעיים וחיוביים. המספרים של הילד הקטן. אבל התודעה האנושית מתרחבת. הילד מגלה את הכמיהה, ואתה יודע מהו הביטוי המתמטי לכמיהה? ... אלה הם המספרים השליליים. הם ניסוח התחושה, שמשהו חסר. והתודעה ממשיכה להתרחב, וצומחת, והילד מגלה את חללי הביניים. בין האבנים, בין האיזוב שעל האבנים, בין בני האדם. ובין המספרים. ואתה יודע לאן זה מוביל? זה מוביל לשברים. המספרים השלמים ביחד עם השברים נותנים את המספרים הרציונליים. והתודעה אינה עוצרת שם. היא רוצה לפרוץ את גבולות ההיגיון. היא מוסיפה פעולה מגוחכת כמו מציאת שורש. והתוצאה היא המספרים האירציונליים. ... זה סוג של טירוף. כי המספרים הרציונליים הם אינסופיים. אי אפשר לכתוב אותם. הם דוחקים את התודעה אל מחוץ לתחום. ועם המספרים האירציונליים, שנוספו למספרים הרציונליים, מקבלים את המספרים הממשיים. ... וזה לא נפסק. לעולם לא נפסק. כי עכשיו, במקום הזה, אנחנו מרחיבים את המספרים הממשיים על ידי המספרים המורכבים, שורשים ריבועיים של מספרים שליליים. אלה מספרים שאנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו, מספרים שהתודעה הרגילה אינה מסוגלת להכיל. וכשאנחנו מוסיפים את המספרים המורכבים למספרים הממשיים אנחנו מקבלים את שיטת המספרים המורכבת. שיטת המספרים הראשונה שבמסגרתה ניתן להסביר בצורה מספקת את היווצרות גבישי הקרח. זה כמו נוף רחב ופתוח. האופקים. האדם נמשך לעברם, והם מוסיפים להתרחק. זאת גרינלנד שאיני יכולה בלעדיה! ולכן אני לא רוצה שיכלאו אותי."

זה היה, כולל הבלבול מהצד המתמטי, וחוסר הדיוק מהצד המושגי המתורגם, מונולוג של סמילה. סמילה, "העלמה סמילה", רווקה בשנות השלושים לחייה, היא הבת של רופא דני עשיר ומבורגן, ושל ציירת גרינלנדית בוהמיינית. האם מתה, נעדרת זה שנים רבות. האב מנותק ובכך נעדר בדרכו. וכך נותרת סמילה, בודדה, בפער שנוצר בין הטבע הפראי לציפוי התרבותי. אני חייבת להגיד שאהבת המתמטיקה היתה מבטיחה, לפחות לפי דידי. אין הרבה ספרים שעוסקים כך במשמעות מבנים מתמטיים. והאמת היא שגם הספר הזה לא עוסק בכך. ההבטחה מתפוגגת, וככל שהספר מתקדם, המתמטיקה נעלמת.

השלג נשאר. עד הסוף המר. השלג הוא המזיז ומניע את העלילה, שכן לסמילה יש כישרון לשלג. חוש סמוי ומובחן היטב. משהו שקיים כנראה רק למי שגדל בטבע, בלי מיכשור טכנולוגי והכשרה תרבותית. וכך סמילה יודעת להבחין בין סוגים של שלג, מזהה עקבות על הקרח, ויודעת לומר כיצד יתנהגו קרחונים. אה, סליחה. זה משהו שהיא יודעת כתוצאה מהכשרתה המדעית. יש כאן שימוש כושל במיתוס הכושל עוד יותר של "הפרא האציל". זה מיתוס אהוב ביותר בחברה המערבית, בטענה שכל ההכשרה, ההשכלה, החינוך, כל מה שאנחנו קוראים לו "תרבות" הוא רק זיוף שמפריע לאדם לחשוף את טבעו וידיעותיו האמיתיות.

חוץ מזה יש גם סיפור בלשי. בן השכנים האהוב של סמילה מוצא את מותו בנפילה מהגג, וסמילה חושדת בנסיבות מותו. עד כאן ברור. על המשך העלילה הסבוכה לא כדאי לשאול אותי כי לא ממש הצלחתי להבין את כל ההתפתחויות וההסתבכויות שבה, ובאופן כללי מי נגד מי, מי הרעים בסיפור, מה הם רצו, והאם הם בסוף נכשלו או הצליחו. או שזה החום של אוגוסט שהמס את תאי המוח שלי. לא ברור. אבל גם לא ממש מומלץ. יאללה, היידה, לספר הבא.

לקח לי הרבה זמן לסיים את הספר הזה. בדרך כלל אני נוטש אם לא מעניין, כאן נשארתי מחובר עד הסוף על אש נמוכה.

ספר מוזר קצת.

סמילה גרה בשכונה עם ילד שנמצא מוטל מת לאחר שנפל מהגג המושלג של ביתה.
היא מתחילה לבדוק מה גרם לכך והרומן מתפתח לסיפור חובק עולם.
הכתיבה טובה ומעניינת, ייחודית אפשר לומר.

הכי נהנתי מהאווירה החורפית המושלגת של דנמרק וגרינלנד. הקטעים בהם המחבר מדבר על מזג האוויר הם מהיפים שתקראו.
הסיפור לעיתים הופך טכני מידי כשהמחבר מסביר לעומק על התנהגות מזג האוויר, קרחונים ושלגים, מספר פעמים ממש ציפיתי שפתאום תגיע נוסחה מתמטית מורכבת מהחשבון הדיפרנציאלי, ואכן ממש לקראת סוף הספר בעמוד 393 מגיע נוסחה שכזו שמתארת את המסה של נטיף קרח.

יש יותר מידי דמויות בספר הזה ואף אחת מהן לא מתוארת לעומק. יש קושי לזכור את כל הדמויות והמחבר לא עוזר בכך.
משפט אחד יכול לדבר על עבר הווה ועתיד מה שגורם לבלבול וחוסר זרימה בקריאה, ובכלל הקפיצות בין עבר להווה הן רבות ומיותרות.

הסיפור עצמו איננו אמין, סמילה שהיא אישה דנית אקדמאית ממוצעת מתמודדת בסיפור עם כוחות לא מציאותיים לאלו שלה עד כי לעיתים תהיתי עם אני קורא רומן מציאותי או פנטזיה.

סיימתי לקרוא ברגשות מעורבים, נהנתי וגם סבלתי, הסיפור לא זורם ודורש ריכוז רב וירידה לפרטים קטנים וטכנים שלא לצורך, מצד שני האווירה של חורף, קור, שלג וקרח מסופרת כל כך יפה.

לסיכום ממליץ לנסות, אבל לא יתאים לכל אחד, ללא ספק קריאה מאתגרת.

אנחנו אפריקאים (כן, זה שפרדיננד להספס קרע אותנו מאפריקה כשחפר את תעלת סואץ לא מוריד מאפריקניותנו).
ולכן אנחנו מכירים את תמונת העולם שלנו ומגדירים אותה דרך חום.
ולכן אני תמיד מתעניין באנשים שמגדירים את עולמם דרך קור. כי קור הוא הרבה יותר מסתם טמפרטורה.
לסמילה הנפלאה יש חוש מיוחד, כי היא אינואיטית, מה שקראנו פעם אסקימוסית. היא יודעת לחוש את העולם דרך צורות השלג.
וככה היא אוהבת, חשה, מריחה, יודעת ומנסה לפענח את הרצח של החבר האינואיטי הצעיר שלה. וכמובן, כמו בסיפור מעולה, יש גם כאן נאצים, אבן מהחלל החיצון ועוד כמה דברים מעניינים. והכל מתרחש בלב הרקבון האירופאי שתואר באופן מופלא בטרילוגיה של "נערה עם קעקוע דרקון".
כמו ליסבת סלאנדר, גם סמילה עובדת לבד, בלב המקומות המדורגים באופן קבוע במקומות הראשונים באיכות החיים בעולמנו.
אבל מתברר שמתחת לאותה איכות, רוחשים המון דברים רעים אחרים.
ספר נהדר.

אחד מהספרים היפים שקראתי בחיי (ולא רק פעם אחת). העלילה סוחפת והגיבורה סמילה היא אישיות יוצאת דופן, שידיעותיה העמוקות בשלג משתלבות בסיפור . המתח נבנה היטב וגם הסוף מפתיע. הספר שזור במשפטים ותובנות על החיים שגורמים לך לעצור ולקרוא אותם שוב.ממליץ מאד!

נפלא להכיר עולם כה שונה משלנו- שלג, קור, קרח וחיים שלמים סביב. מפתיע כמה חום , הומור, סקרנות, נחישות נמצאים שם מתחת לפרוות של אנשי צפון.
ספר כתוב בצורה מעוררת השתאות, אני בד״כ לא אוהבת ספרי מתח שמתחילים במוות וגם כאן זה די הפריע לי אבל אי אפשר היה להניח לספור והמשכתי לקרוא כי הקריאה היתה מענגת, חכמה, פיוטית כל מה שצריך בספרות. נכון שהסוף שוב הרגיש כנפילה יחסית לרמה הכללית של הספר , ולא כל הפרטים נסגרים עד הסוף המדויק אבל שווה להגיע עד שם.

ספר מעניין, כתוב וערוך היטב, עם עלילה סוחפת, שיש בה יותר מסתם סיפור בילוש ומתח אלא סיפור מעורר מחשבות והרהורים על אספקטים שונים של החיים.
נחשפתי לראשונה לתיאורי שלג וקרח מקצועיים והשתכנעתי, שניתן לקרוא בהם, כמו שאדם מיומן קורא בעלים ועצים שביער. מדהים לגלות ולהתוודא שוב ושוב, איזה חוקיות מופלאה טמונה בתופעות טבע, שאנו רגילים לראות יום יום, וכמה אפשר ללמוד מהם, אם אדם מכיר אותם באמת ומוכן להקשיב להם.
מאידך, הספר עייף אותי מאוד, כך שבקושי סיימתי אותו. הוא מלא וגדוש בפרטים טכניים, בתאורים מקצועיים, בפריטי מידע, בתובנות על החיים וכו' כל זה מעניין, אך בשלב מסויים התחיל להפריע לי בקריאה, כיון שהרגשתי, שאני טובעת בים הזה של פרטים, ומכל ההשקעה הרבה הזאת של המחבר לא נשאר כלום בראש. לדעתי, זה פיספוס וחבל.
ולבסוף, סמילה, הגיבורה הראשית(התלבטתי,אם הגיבור הראשי הוא בכל זאת השלג) היא טיפוס לגמרי הזוי ולא מציאותי. אינני אוהבת גיבורים כאלה.
בקיצור, לא ספר "שלי".