את הספר המעניין ומעורר המחשבה "הנאום האחרון של משה" כתב ד"ר מיכה גודמן,
חוקר מקרא במכון שלום הרטמן בירושלים, ראש מדרשת "עין פרת" וסופר אשר שני ספריו הקודמים "חלומו של הכוזרי" (רבי יהודה הלוי)
ו"סודותיו של מורה נבוכים" (הרמב"ם) הפכו לרבי מכר.
בספר מציג גודמן תפישה מהפכנית של ספר "דברים" בה הוא טוען כי הספר כולו נכתב למעשה על ידי
משה, הנביא והמנהיג הראשון של עם ישראל ובו פורש למעשה משה את משנתו הכוללת את ההיסטוריה
של עם ישראל (השונה במקצת מההיסטוריה שנכתבה בספרי התורה הקודמים לו)
וכן את החזון שלו לאופן בו צריך העם להקים את מדינת ישראל ולהצליח להחזיק בה באופן מבוסס ומאוזן.
לפי פרשנות גודמן, על עם ישראל לכבוש תחילה את הארץ, שלב שנראה כי אינו מדאיג את משה,
בהבטיחו שוב ושוב כי אלוהים ייתן למעשה את הארץ לעם ישראל בהתערבות פעילה.
הבעיה של משה לפי גודמן מתחילה לאחר הכיבוש. איך ידע העם לעבוד את אלוהים באופן מאוזן?
איך יידע העם להיצמד לעיקר (אמונה באלוהים) ולא לטפל? (מיני טקסים, סמלים וקורבנות)
איך ידע העם לשלוט באופן מאוזן? בכוח מספיק כדי להגן על הטריטוריה, אבל ללא נפילה
ל"מלכודת הכוח" כפי שניסח אותה היטב לורד אקטון:
Power tends to corrupt and absolute power corrupts absolutely""
בהתאם לחשש גדול זה, מפרט משה את הדרך, השיטה והעונשים הצפויים על הסטייה מהדרך
בה ניתן לעבוד את האלוהים באופן שלא מרומם את הכוהנים עצמם או את המשכן, או אפילו את הטקסים לסדר העדיפות הראשון
(מה שקרה בדיעבד בכל הדתות הגדולות)
בדומה לכך, מפרט משה את הצורך במלך חזק, אבל חכם ומאוזן, מלך שיודע להגן ביד חזקה,
אבל גם נמנע מריבוי עושר וכוח בלי סוף לעצמו, קצת בדומה לתפישת ה"מלך הפילוסוף" שהגה אפלטון
(בפועל, רק דמות מרכזית אחת בהיסטוריה התאימה לדרישה: הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס)
ישנם עוד שני פרקים חשובים בספר הנותנים "אחרית דבר" לחזון משה –
ספר יהושע, שהוא לטענת גודמן הממשיך והמיישם הנאמן ביותר של "חזון משה"
ופרק שלמה המלך, בו למעשה מגיעה ההתרחקות האולטימטיבית של העם מחזון משה
ולמרות הפאר וההדר החומריים שאוסף שלמה בימי חייו, מתפורר למעשה הגרעין המוסרי והרוחני
של העם ולכן מגיע "העונש מאלוהים" בדמות החרבת בית המקדש והגירוש של העם לגלות.
כהרגשה אישית, מצד אחד "נשאבתי" לרעיונות המעניינים שמציג גודמן וכמעט רציתי להאמין לו ללא ביקורת רציונאלית של התוכן...
את דמות משה אני מעריך ומכבד יותר מדמויות אחרות בתנ"ך
והרעיון לדת בה הפולחנים וכוהני הדת אינם העיקר אלא האמונה הפשוטה באל מאוד משך אותי
(למרות שאני אתאיסט בעצמי) וכמו כן הניסיון לשלטון ודת המבוססים על עקרונות מוסריים,
סובלנו וחמלה כלפי אחרים (לגר, לאלמנה, ליתום, לעני וכ"ו) – גורמים כמעט להאמין כי
"הייתה כוונה טובה לדת היהודית בתחילת הדרך"
אבל, מצד שני גם בתוך נאום משה עצמו מופיעים חלקים שונים, הפוכים וסותרים לתפישה זו,
קטעים בהם פוקד משה לחסל את כל בני האדם שיושבים בכנען על מנת להתיישב במקומם.
לא רק לגרש, לא רק לכבוש, לא רק לקחת בשבי או להפוך לעבדים, אלא ממש לחסל את כולם!
כולל זקנים נשים וטף! גודמן מנסה ליישב סתירות אלו ללא הצלחה לדעתי (פשוט כי אי אפשר!)
זוהי בעיה שמבחינתי לא ניתנת ליישוב הדעת (והלב) בדומה למעשה "עקידת יצחק" שלא משנה
כמה ינסו לסובב אותה, לבאר ולפרש אותה, היא בסופו של דבר – אדם העומד לרצוח את בנו
עקב "ציווי אלוהי"! אישית, אינני מסוגל לקבל קיצוניות כזו לא של אדם ולא של "אל חנון ורחום"
(כמו הקטע המוזר, בו דווקא כאשר ארעה טרגדיה כלשהי, אומרים "אל מלא רחמים" - ???)
ישנם עוד קטעים בספר שלא מתיישבים עם "התפיסה והתזה" של גודמן לגבי חזון משה
ובגדול, כאשר קוראים שוב, באופן ביקורתי, הפרשנות שלו נראית יותר כמו
"ציור המטרה מסביב לחץ" או מציאת סיבות וחיזוקים לאחר ההגעה למסקנה...
