כשמסיימים לקרוא סדרה אפית כמו זו, קצת קשה לתאר במילים את המחשבות העמוקות והנפלאות ואת הרגשות שלך. סקוט קארד כותב בצורה כה מעניינת וכה מרשימה שאתה נשאר פעור פה לנוכח התובנות האדירות שאליהם הוא מגיע ביחס לאנושות וליקום בכלל.
זהו הספר האחרון בסיפורו של אנדר, וסקוט קארד יודע לספר סיפור מלא ושלם ואכן מביא את הסיפור לסגירת מעגל ולסיום מתאים.
תענוג צרוף, שהקורא לא רוצה להניח את הספר מהיד עד שיפתרו כל הדברים המתרחשים בסאגה הגדולה והאדירה הזו. קריאה זורמת, מדהימה שגורמת לקורא לחשוב על דברים ברומו של עולם (תרתי משמע), ומגלה לו דברים על האישיות שלו בעצמו. הדמויות שמלאו את המחשבות לאורך ארבעה ספרים נפלאים, משאירות בקורא רושם עז של כוחות ועוצמות, תבונה ורגש שבהחלט משפיעות על האנושיות שבו ומעלות בו מחשבות על מקומו של האדם בבריאה וביקום כולו.
זהו ספר סיום מצוין, לסדרה מצוינת, של סופר מדע בדיוני מהמעלה הראשונה. שווה קריאה ולו רק בזכות הרעיונות הכבירים שסקוט קארד מציג על היריעה.
תהנו...

מבחינת הסיפור של אנדר- יש פה סגירת מעגל ואנדר מוצא סוג של מחילה ושלווה שאותם חיפש כל חייו.
מעבר לכך - הספר נותן כמה נקודות למחשבה.
חייבת לציין שגם ב'קסנוסייד' וגם ב'ילדי המחשבה' לא תמיד הצלחתי להתחבר לדמויות וללכת איתן יד ביד עם מה שקורה להן.

הסיבה היחידה שיש לאדם לקרוא את הספר היא כדיי לסיים את רביעיית ספרי אנדר. קיטשי וקלישאתי להחריד והיה עדיף שיתמזג עם קסנוסייד, כמו שקארד חשב בהתחלה.
הדבר הטוב היחיד שיש להגיד על הספר הזה הוא שהוא שהספר כתוב טוב.
הסאגה התחילה כל כך טוב ומשם הכל הלך והידרדר אל עבר תהום מבישה שנגמרה בספר הזה. חבל.

מסכימה עם הביקורת של הדוקטור, מסכימה עם כל מילה ומילה.
ערמת קלישאות פאתטיות. הוא הפך את הסדרה האדירה שלו למעיין קומדיה רומנטית.
הבנות רבות מכות על אנדר, מירו מתוסבך עם עצמו, אויואות עוברות מגוף לגוף ובכלל שוכחים כל מיני איואות בדרך.
לעזאזל! איך הגאון הזה הצליח להרוס עד עפר את הסדרה הגאונית שלו?! איך?!
הקטעים היחידים שעוד היו נחמדים היו של פיטר החדש. וגם שם הוא הסתבך עם עצמו בפסיכולוגיה של פיטר איך שאנדר רואה אותו.
הייתי מצפה שלפחות בקטע הפסיכולוגי הוא יצליח אבל גם שם הוא נכשל.
כפי שכבר אמרו, נכון, לפחות הוא כתוב טוב.
ציפיתי לסיום אדיר, אוכזבתי למוות.

קודם כל אני רוצה להגיד משהו על כל הביקורות שהספר לא היה מספיק בשבילהם, תראו הספר אמור לתאר חברה אנושית, מובן שכל אדם היה רוצה ששמו ישאר לעד גם אחרי מותו ואחרי שהא השיג את מבוקשו הא מחפש שקט ודרך לחיות אחרי החיים הקשים שעברו עליו, לכן כל הרומנטיקה והאהבות זה בסיסי לכל אדם ואם הספר הזה כתוב על חברה אנושית הרי שזה יכנס בסופו של דבר אל הספר, הסיום יפה שאומר זהו, הכל נגמר, עכשיו שקט תנו לחיות. הדעה שלי בניגוד לאחרים שהספר הזה מסיים מצוין את הסאגא, יש ערבוב בין הדמויות שעד עכשיו היו כל אחת והסיפור שלה. אהבתי גם את הפן המוסרי עם הדסקולדה ואת המסקנה שהגזע האנושי הוא הראמן הכי מסוכן שקיים.

ספר נחמד לסיים איתו את הסדרה אבל לצערי לא יותר מזה...

זה הרגיש לי כמו ספר סיום שזה באמת תפקידו, רק לסיים, היו חסרים לי התפתחויות חדשות ברמה של הספרים הקודמים אבל הפעם אלה רק היו דברים שוליים וגם צרם לי שהכל נגמר על הצד הטוב ביותר והרגיש כמו סרט הוליוודי שהגיבור והגיבורה ימצאו אחד את השני בסוף ויתנשקו.

אבל בתכלס אני לא יודע אם אפשר לבוא יותר מדי בטענות, לדעתי מהרגע שג'יין השיגה את היכולת להוציא החוצה ולהחזיר אז בעצם זה טרף את כל הקלפים (זה היה בספר הקודם) ובתכלס אחרי שהיכולת הזאת הושגה אני הבנתי שהשמיים הם הגבול ואין שום בעיה שהיא לא תצליח לפתור ולא משנה עד כמה ינסו להציג אותה כלא פתיר. לדעתי היה יותר טוב אם בסוף קסנוסייד היה פרק אפילוג אחד ארוך שיתאר בקצרה את מה שקרה בילדי המחשבה.

הספר האחרון בסאגה, המביא לידי סיום דרמטי של המאורעות העוסקים במפגש בין מינים שונים ואף שואל
"מהו מין תבוני?" איפה נקודות הדומה ואיך ניתן לגשר על נקודות השונה בין המינים?
וכמובן האם צריך/ראוי?