מדי פעם, בשעות הלילה המאוחרות, כשאני אינני מצליח להירדם ועניינים רבים מנקרים בי וטורדים את מנוחתי, מחייך אליי חיוך נעים של חבר, קן הקוקיה ממדף הספרים. תמיד נעים ומעודד לפגוש ולהיזכר בו, גם אם רק מרחוק.
הספר הזה הגיע אל ידיי בתקופה המתאימה. אותה תקופה נעתי וחיפשתי בלהט לא קטן אחר ספרים המתרחשים או העוסקים בבתי חולים לחולי נפש. ספרים, סרטים. ובכן, הייתה לי סקרנות רבה אחר העולם הזה. עולם מחלות הנפש, העולם שצל אפל כבד של בהלה, פחד וריחוק מר מרחף מעליו, אך תמיד נשקף לעיניי אותו צד עשיר ומרתק להפליא שהוא נושא עימו. באותו הזמן, גם בעקבות הסרט (שאגב, התעלל בעלילת הספר), הגעתי אל קן קיזי, אל קן הקוקיה ואל המוסד המיוחד הזה. למן הרגע הראשון נשביתי בייחודו ונכנסתי לעולמו בעניין רב. הספר מתרחש במחלקה הסגורה במוסד לחולי נפש, שם, דרך מבט עיניו של אחד ממאושפזי המחלקה, הוא הצ'יף המגודל המעמיד פני חירש, מתקבצות להן שלל דמויות המאושפזים. דמויות מיוחדות בשונותן, באומללות עליבותן, ונדמה שגם בתמימות ראייתן וטוב ליבן, אך הן בעיקר מעניינות מאד. חלקן נעימות למפגש, חלקן פחות. הדבר שמשותף להם, למאושפזים, הוא הצייתנות המוחלטת והכניעה הבלתי מתפשרת לשתלטנות האגרסיבית והקרה של האחות הראשית, 'האחות הגדולה'. באחד מן הימים, מגיע אל אותו מוסד אחת הדמויות היפות שנמצאות בזכרוני, רנדל מקמרפי, המאושפז מלא רוח החופש וההומור, זה המסרב לעטות על עצמו שביב קל של צייתנות, במוסד שצייתנות היא בו התנאי הבסיסי הראשון. שם, כשהוא משתלב בין המאושפזים כפרוע הכריזמטי, המרתק, הסוחף, המיוחד ויוצא הדופן של המחלקה, נפתחת בינו לביו האחות הגדולה מערכה כבדה על גבולות החופש.
זהו במידה רבה ספר שבוחן את גבולות החופש. של האסירים, של המאושפזים, של אלו הנתונים בשליטתם של אחרים, ואולי גם שלנו, אנו המסתובבים לכאורה נטולי כבלים מוחשיים, וגורלנו בידינו, אך לא ברור עד כמה חזק כבול כל אחד מאיתנו, בכבלי הרגש השונים.