יש ספרים שכאשר אתה מנסה לכתוב עליהם ביקורת אתה מרגיש שכל ניסיון כזה יחטא לספר. כי כל משפט, תובנה ורעיון שיש בו עומדים בפני עצמם בפשטות חותכת, מדוייקת, מזוקקת, מזהרת - מהסוג שמטלטל אותך לכאורה ללא מאמץ וזה מה שעושה אותם כ"כ נפלאים ולא זקוקים לשום מחמאה או שכנוע שיפאר וינסה לשכנע קוראים אחרים מדוע הם חייבים לעצמם את הספר הזה.
אין מה להוסיף על משפטים שכאלה. לא צריך ניתוח או הסבר, צריך רק להקשיב להם, להטמיע ואז להתמודד עם התגובה הרגשית החזקה שהם מעוררים אצלך. נותר רק לקרוא אותם פעם נוספת ועוד אחת ואת חלקם מתחשק פשוט להעתיק מלה במלה ולשמור במקום מיוחד שאפשר לחזור אליו. מבחינתי הקטע הבא הוא בדיוק כזה והוא פסגה ברצף של משפטים מסוגו ששזורים לאורך כל העלילה. מיותר לציין, שהוא לא מופיע בסרט, כמו גם תיאור כל הלילה שבו הוא מתרחש ולו מהסיבה הזו ומהסיבה שכל שאר הדמויות מקבלות אף הן נפח ועומק שלא קיימים בסרט, כדאי לקרוא את הספר (ואז לחזור ולקרוא בו שוב). זה אחד הקטעים הכי חזקים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות ואולי בכלל, ולכן אני מביאה אותו כלשונו. קרדיט ענק לקטיה בנוביץ' המתרגמת ולהוצאת "אחוזת בית" שפרסמה את הספר הנפלא הזה.
אגב, איני יכולה לשים את האצבע בדיוק על הדמיון אבל משהו במחשבותיה של הגיבורה הזכיר לי את כתיבתה של סילביה פלאת' ביומניה והאופן שבו היא מתארת מפגשים עם גברים, אולי בגלל ששני הספרים מתרחשים בשנות ה-50 - 60 ואולי כי שתי גיבורותיהן מזכירות זו את זו בטראגיות שלהן ובאופן ההסתכלות שלהן על מערכות יחסים.
הערה חשובה: אני לא חושבת שהספר הזה ידבר לגילאים צעירים יותר מ-25 פלוס, אפילו יותר.
אז זה לא היה שגוי או לא הגון מצדה לומר "לא" הבוקר, כששאל אם היא שונאת אותו, יותר מאשר היה זה שגוי או לא הגון להגיש לו את ארוחת הבוקר המפנקת או להפגין עניין עמוק בעבודתו, או לנשקו לשלום, הנשיקה, לצורך העניין, היתה מדויקת ביותר – נשיקה הוגנת, ידידותית לגמרי, נשיקה שנותנים לנער שפגשת זה עתה במסיבה, נער שרקדת איתו ושהצחיק אותך וליווה אותך הביתה אחר כך, ודיבר על עצמו כל הדרך.
הטעות האמיתית היחידה, הדבר היחיד השגוי והלא הגון, היה לראות בו אי-פעם יותר מזה. טוב, במשך חודש או חודשיים, בשביל הכיף, זה יכול להיות בסדר לשחק משחק כזה עם נער. אבל כל השנים האלה! והכול מפני שבתקופה בודדה ורגשנית לפני זמן רב, היא גילתה שזה קל ונעים להאמין למה שמתחשק לבחור המסוים הזה להגיד, ולגמול לו על העונג הזה באמירת שקרים קלים ונעימים משלה, עד שכל אחד מהם אמר את מה שהשני רצה לשמוע יותר מכול – עד שהוא אמר "אני אוהב אותך" והיא אמרה, "באמת, אני רצינית, אתה האדם הכי מעניין שפגשתי מימי."
איזה דבר ערמומי ומסוכן זה היה להניח לעצמה לנהוג בצורה כזאת! כי ברגע שאת מתחילה, קשה מאוד להפסיק. עד מהרה את אומרת, "אני מצטערת, בטח שאתה צודק," ו"איך שאתה רוצה", ו"אתה הדבר הכי נפלא ויקר בעולם," וכהרף עין כל הכנות, כל האמת, מנצנצת במרחק, בלתי מושגת עד ייאוש כארצם של האנשים המוזהבים. ואז את מגלה שאת מתנהגת בחיים כמו ששחקני ה"לורל" התנהגו ב"יער המבועת", או כמו שסטיב קוביק התנהג עם התופים שלו- בהתלהבות וברישול ועם המון העמדת פנים ובאופן שגוי לגמרי. את מגלה שאת אומרת כן כשאת מתכוונת ללא, ו"אנחנו חייבים להיות מאוחדים בעניין הזה" כשאת מתכוונת להפך הגמור. ואז את נושמת דלק כאילו היה פרחים ומתמסרת לאשליה של אהבה תחת כובד משקלו של גבר מגושם, נוהם וסמוק פנים שאת אפילו לא מחבבת – שפ קמבל! – ואז את עומדת פנים אל פנים, בחשכה מוחלטת, מול הידיעה שאת לא יודעת מי את.
ואיך אפשר להאשים בזה מישהו אחר?
