ביקורת ספרותית על שבע מידות רעות - חרגול פלוס # מאת מאיה ערד
ספר בסדר

---

קראתי כמה ביקורות בסמניה,פיתחתי סקרנות, ואחרי שסיימתי את הספר המשכתי לחפש תשובות בכמה אתרי תרבות ברשת. הדעות היו לכאן ולכאן. אני מאוד רוצה לפרגן, אבל לא יכולה (ולא בגלל מידה רעה):
יתכן שיש בספר תחכום רב שקטונתי מלהבין, ויתכן שיש בו הבטחה שלא מומשה.

אנסה לחלק את הביקורת שלי, בגסות, לשני נושאים:הסיפור עצמו, וסגנון הכתיבה

הסיפור עצמו, כלומר העלילה, לא רעה במיוחד, אבל גם לא מרתקת במיוחד. הבחירה בעולם האקדמי כזירה לסיפור הופכת את קהל היעד למצומצם.
מי באמת סקרן לדעת מה קורה במסדרונות האקדמיה? מה כבר יכול לקרות בהם? מה כבר קורה בהם? לפי מאיה ערד, לא יותר מחופן תכונות אנושיות נלעגות.( בדיוק כמו בסניף דואר או במשרד עורכי דין, לא? )
הרי כולנו לוקים בכמה תכונות עלובות ובכמה נשגבות. אלא שערד שכחה את התכונות החיוביות יותר והותירה אותנו בעיקר עם פאתטיות ואינפנטיליות לסוגיהן.
אולי זה לא רומן שהאקדמיה היא הזירה שלו ועוסק בבני אדם, אלא רומן שהאקדמיה היא הנושא שלו ובני האדם הם מריונטות מגוכחות בידי הסופרת?

חלילה אין לי בעיה עם הומור וגרוטסקה, אלא שהעלילה מתימרת לעסוק לא מעט בטבע האדם, ואף בטרגיות של טבע זה, אבל המורכבות של הדמויות כמעט ואינה קיימת, אין להם הרבה עבר, רק הווה עם סרחים עודפים מאחרונה ומקדימה. היומרה שבעיסוק מקביל במספר רב של נקודות מבט נופלת לתהומות הדו-מימד.

למרות זאת, כמי שבלתה סמסטר או שנים באקדמיה, וכן רבים מחברי הטובים וכו',מצאתי את הסיפור עצמו מעניין דיו, והעברתי איתו יומיומיים נעימים. עקב הכרותי השטחית עם הזירה (בגרסתה הישראלית) זיהיתי בזכרוני את בני דמותם של חלק מהקריקטורות שמאיירת ערד, והם עוררו בי את אותו מנעד מצומצם של רגשות. אלא שאני עצמי לקיתי דאז (אולי גם עכשיו..) בשיפוטיות יתר, משום שלכל אחת מהקריקטורות יש חיים מעבר לשדה הראיה שלי, והם ראויות למעט סובלנות וחמלה. גם המרגיזים מבינהם.

באשר לסגנון, כאן האכזבה הגדולה מכל. הסגנון הוא טרחני, מכביד בפרטים מיותרים. הוא "שמן" מידי. כל מיני פרטים שציפיתי בתחילת הקריאה שיהפכו לבעלי משמעות היו פשוט תוספת מעייפת, ואפשר היה ל"הרזות" את הסיפור, לדייק אותו ולעדן. אני לא מבינה את הצורך לתאר כל ארוחה, כל חדר, כל חלל פנים ונוף בפרטי פרטים. הקריקטורות של ערד אינן תבנית נוף מיצי הקיבה שלהן. לא הזדקקתי לדעת מי אוהב עוגיות אוריאו, מי לא הספיקה לצבוט מהמאפן שלה, ואיזה עוגות אופה פלונית אלמונית הנשואה לדמות שולית בסיפור. צר לי, אוריאו אינן עוגיות מדלן פרוסטיאניות, וסיפור ארצי כל כך לא דורש תיאורים ארכניים כל כך.

גם הפרק האחרון מתוך חמדנות (החטא האחרון בספר) היה מיותר , ולא תרם לי במאומה. אשמח לדעת יום אחד מה הוא משרת.

כתיבה טובה, לדעתי, היא כזאת שאין בה חלקים עודפים, וכל סימן שאלה שמתעורר לגבי משמעות של פרט כזה או אחר מוציאה את הקורא למסע חוזר ומהורהר יותר בספר, אבל לא בתכולת המקרר האקדמי.

» ביקורות נוספות של נמיה
» ביקורות נוספות על שבע מידות רעות - חרגול פלוס #