בשעת ערב מאוחרת (הבדלי שעות) קיבלתי שיחת טלפון מאיש לא מוכר.
"מדבר רוהינטון מיסטרי, יש לי הצעה בשבילך".
"אני מקווה שלא מדובר בהצעה שאי אפשר לסרב לה", עניתי, ופשפשתי בתאים הכי שכוחים במוחי לתור אחר השם הלא מוכר. "אתה יכול להזכיר לי בבקשה..."
"אני הסופר של הספר שרכשת בשבוע הספר וטרם עשית בו שימוש."
הסתכלתי סביב כדי לבדוק אם איזו מצלמה זעירה טמונה במסגרת של תמונה או באחת המנורות שבבית. "קניתי הרבה ספרים בשבוע הספר..."
"אני הסופר ההודי, הקנדי-הודי, ליתר דיוק, את רוצה לצאת למסע בהודו?"
שלחתי את ידי למגירה המתפקעת מתירוצים, שנפתחת בקושי מעומס יתר, זאת המגירה שנמצאת מעל זו שמכילה אתרים שאליהם אני רוצה לנסוע, כמו לפלנד, וושינגטון, וסנט פטרסבורג. הודו, בכל מקרה, לא מאוחסנת בה. כשמשכתי בידית חרקו דפנות העץ, ומגירת התירוצים נתקעה, בוודאי עלתה על גדותיה. אבל לי כבר היו כמה תירוצים מוכנים על הלשון. "קשה לי בעבודה כרגע וגם ההתחייבויות למשפחה והודו, איך להגיד..."
"אל תדאגי," הרגיע אותי מר מיסטרי, "לא התכוונתי לנסיעה ממשית, פשוט תוציאי את הספר, תחזיקי אותו בשתי ידיך, עצמי את עינייך וסעי לשלום. רק אל תשכחי לכתוב עליו."
הוצאתי את ערימת הספרים הבלתי קרואים והיססתי רגע בין שאנטראם לבין איזון עדין, ששניהם כתובים על הודו. אבל רוהינטון מיסטרי היה על הקו והוא המליץ לי באופן אישי על הספר שלו. נכון שסופרים אינם אובייקטיביים לחלוטין בכל הנוגע ליצירי רוחם, אבל הם אמינים וגם בעלי טעם טוב בכל הנוגע ליצירות תרבות. גם הכריכה האחורית, זו שאינה אמינה בדרך כלל, המליצה על הספר בפה מלא. אני לא נוהגת להקשיב לדברי כריכות אחוריות, אבל זו הייתה כריכה קשה, מעט יוצאת דופן במחוזותינו.
נסעתי להודו. זו לא הייתה הפעם הראשונה, אגב. נסעתי עם נער החידות ממומבאי, עם תעלומה בשישה קולות, היורשת מדלהי, הטיגריס הלבן, אדונית התבלינים, אחות לבי, הכלה ממומבאי ותעלומת המשרתת הנעדרת. יבול לא מרשים ביותר, אבל גם לא דל במיוחד.
ומיסטרי הוביל אותי בעדינות ובמיומנות, בצער ובכאב עמוק בתחתית השחורה הבוצנית המצחינה הטובענית התובענית העגומה... טוב, די למילים, מישהו יכול לחשוד שפתחתי מילון.
בארץ רחוקה, שהודו שמה, בשנות השבעים של המאה שעברה, זאת אומרת, לפני ארבעים שנה, חי עם גדול בארץ רחבת ידיים. אקזוטית, צבעונית, טקסית, גדושת תבלינים, ניחוחות, שלווה ו... סליחה, רגע, תמחקו בבקשה את כל הקונוטציות של השאנטי והפרחים עזי הצבעים.
כי בארץ רחוקה שהודו שמה, בשנות השבעים של המאה שעברה, חי עם גדול בתנאים איומים ואכזריים. אינני נוטה להשתמש בביטויים נגזרי שואה, כי ניצולת שואה דור שני, הנני, ומשום כך אני זהירה ומהססת בכל הנוגע לדימויים מן הפלנטה האחרת. אבל היסטרי מתאר עם שעובר סבל שואתי כמעט, לא מידי כובש, לא מידי עם שרוצה להקיאו אלא מידי מי שידיו נגועות בשלמונים ותאוות השלטון מעבירה אותו על דעתו, והוא גוזר את גזרותיו של פרעה ואת גזרותיו של המן ושל צוררים נוספים על עמו שלו.
קסטה בקסטה מושלת ומי שמעז לשרבב את ראשו מן החומה המקיפה את המעמד שלו, אחת דינו למות במיתות משונות, עם ילדיו הקטנים. בבחירות לממשלת הזדון של הודו, מטביעים העניים את טביעת אצבעם, מישהו כבר ישים בקלפי את הבחירה הנכונה. ואם כל הדורות שקדמו לך שייכים לקסטה של מעבדי עורות, מלאכה קשה ומבזה ומצחינה, עליך להמשיך במסורת, כי ניסיון לשנות את נתיבך, סופו שיביא עליך כליה בעינויים קשים.
העניים, עניים עד תחתית הבאר. אם שפר מזלם והם מרוויחים משהו למחייתם, הם שוכרים "בית" שעשוי מפח גלי וקירות מקרטון בשכונת עוני. את רצפת האדמה החשופה יכבשו העניים בכפות רגליהם. בכל בוקר הם ימלאו מים בדלי מן הברז הציבורי של שכונת העוני הענקית הזאת, ובשאר שעות היום לא יהנו אפילו מטיפת מים. את צרכיהם הם יעשו כחיות ליד מסילת הברזל. וערב אחד, ברצון הממשלה, יהרסו דחפורים את שכונת העוני ויאספו את העניים למין מחנה עבודה, שדומה, כמה עצוב, למחנה ריכוז, ושם, חולים ומותשים, רעבים וצמאים, לבושים בבלואי סחבות וכפות רגליהם הפצועות יחפות, הם עובדים ללא שכר למען הממשלה. אחרי שישתחררו חלק מן העניים הללו מן המחנה הם ייאלצו לישון תחת כיפת השמיים.
ולממשלה יש תוכנית חשובה למיגור העוני והמצוקה, תכנון המשפחה. הם עורכים עיקור המוני, גס ולא סטרילי באנשים שאין ביכולתם להתנגד. והפעולה הכירורגית האכזרית הזאת היא מכת מוות להמונים.
וכל זה אינו מתרחש בכפרים מרוחקים ופרימיטיביים, אלא בעיר הגדולה.
ארבעה גיבורים בספר הזה, דינה דלאל, אלמנה צעירה שחיה מן היד אל הפה, שני חייטים, דוד ואחיינו, והדייר של דינה, סטודנט בקולג'. וגורלם הקשה מזמן להם ריב וכעסים, אהבה ומשפחתיות. ומיסטרי מגולל את תולדותיהם והכאב נבלע בכאב והצער מתחבר לזעזוע והסופר אינו מרחם עלינו. הוא משקיע את ראשינו בדם ובבוץ, ואנחנו מתרועעים עם קבצנים ועם חסרי בית, ונושמים רק צחנה אנושית וצחנה של התנהגות אכזרית עד לב השמים.
בשבע מאות ארבעים וחמישה עמודים של יצירת מופת מפעימה, מיסטרי מחייך איתנו ומוחה את דמעותינו ומבטיח לנו שאולי הכל עוד ישתנה, כי בארבעים השנים שחלפו עולם כמנהגו נוהג והודו לא השתנתה.
תודה לך, רוהינטון מיסטרי על המסע המדכדך הזה. להודו האמיתית לעולם לא אסע, די היה לי בזה.
ותודה על הכישרון המופלא שרקם את שמיכת הטלאים לספר חד פעמי.
