“צנחתי על הכיסא בפרוזדור ההמתנה של הפסיכיאטר. בקופת חולים, כמובן, אני לא יכולה להרשות לעצמי שסן פרטי. עשיתי את עצמי כאילו אני מחכה לדיאטנית שבחדר הסמוך, אם אפגוש חלילה מי ממכרי. התור היה ארוך. אחינו בני ישראל סובלים מבעיות נפשיות שונות, אבל אני, רק שאלה.
לבסוף הגיע תורי. התיישבתי מול הרופא שנעץ את מבטו בצג המחשב ולא העיף מבט לכיווני. המממ... נהם לעומתי, אכפתי ומביע עניין כמו העט שעל שולחנו.
יש לי ריבוי אישויות או פיצול אישיות, מה שתחליט.
ועל סמך מה את קובעת את הדיאגנוזה המדוייקת הזאת?
הרמתי את הספר לעומתו. האישיות הרצינית שבי חשבה שהספר קל דעת וארוך וחוזר על עצמו ומתיימר ונקרא כמו פיליטון ארוך, והחלק השטותניקי שבי חושבת שמדובר באחלה ספר, ציני, משעשע, מצחיק, סרקסטי, שנון ומפתיע.
אז מה הבעייה בזה?
אני חייבת להיות חד משמעית, איזו סקירה אכתוב בסימניה?
אנשים באים לכאן בגלל בעיות אמיתיות, ואת מטרידה אותי בגלל ספר?
אני מאמינה שבתור רופא אתה צריך לטפל בכל בעייה ברצינות הגדולה ביותר.
עדיף אולי שתפני ליועץ נישואין או למגשר, שישכין שלום בין האישיות הספרותית הסנובית שלך ובין זו שפשוט נהנית מספרי טיסה.
אתה צודק, אני באמת יותר מדי נורמאלית מכדי לבקר פה.
בזה אני מטיל ספק, אבל נניח לזה.
אני מודה לך מאוד על שהארת את עיני.
שלום ולא להתראות.
בדרך החוצה הטילו שתי האישיויות שלי את הספר לפח האשפה. תוך שיתוף פעולה מלא.
עדיין לא החלטנו כמה כוכבים לתת לו.
שלושה או ארבעה, אומרת השטותניקית.
שניים, אומרת הסנובית ואם תציקי לי אני אתן לו אחד.
לא הצלחנו להסתדר בינינו. אני נתתי לו שניים ואני הוספתי לו עוד אחד.
מחר אני מקווה לקום בנאדם אחד.
אז על מה הספר?
על ג'ואי פרון, שבעלה ניסה לרצוח אותה ע"י השלכתה מסיפון ספינת שעשועים, על בעלה, צ'אז פרון, דוקטור לביולוגיה ימית, שמבין במקצועו כמו חמור במרק פירות, על בלש שמגדל נחשים, על איש עסקים שמזהם אוצרות טבע, על ביצת האוורגליידס, על בלש בדימוס, שמציל את ג'ואי, על עוד כמה טיפוסים אפלים, מוטרפים, מוזרים, משעשעים ועל ספר אחד, שהוא קצת ארוך מדי.”
