ספר קסום ומיוחד שנותן פרספקטיבה מעניינת על החיים, על חמלה ועל זיקנה. אמיל אז'אר משרטט ביד אמן דמויות מורכבות שסוחבות עליהן את עול העבר ודמות ראשית אחת קסומה שמכורה לעזרה לאחרים. על הדרך הסופר יודע לשלב אנקדוטות וציטוטים גאוניים להפליא.

נ.ב זה מדהים מבחינתי כמה לא התחברתי לספרים שנכתבו תחת השם רומן גארי ומאוד התחברתי לספרים שנכתבו תחת השם אמיל אז'אר - בעיקר כי זה אותו סופר.

***


אז נכון, יש פה משהו. הספר הזה, כפי שנכתב ברוב הביקורות שנכתבו כאן מאחוריי, מלא אנושיות וקסם וחמלה, ויש בו את כל המרכיבים הנכונים להיות ספר מושלם. כמו "עפיפונים", למשל.
ז'אנו הוא נהג מונית ערס יפיוף (דמות נהדרת), שלמרות חזותו הקשוחה הוא בעצם חכם ואפילו מלומד מאוד (מקסים!), אוטודידקט וקורא מילונים להנאתו (וואו). לא רק זאת, אלא שהוא מתחבר לעושה צדקות בן שמונים וארבע (עוד דמות נהדרת), מלך הקונפקציה (ביטוי שעשו ממנו מטעמים בספר), העונה לכינוי "המלך סלומון", שהוא יהודי שחרד ממותו ומגילו המתקדם ומנסה למצוא דרכים שונות ומשונות "לדחות את הקץ", פשוטו כמשמעו. השניים מנסים להיטיב עם כל מי שאפשר לעזור לו, ולהרבות אהבה וחסד בעולם - הם מפיגים את בדידותם של אנשים מבוגרים שהיו פעם "מישהם" והיום הם מבוגרים שכבר לא שווים הרבה ואיש אינו מכיר אותם, מקימים מרכזיה סטייל "ער"ן" לאנשים מיואשים, ועושים עוד דברים באמת נפלאים כמו למשל לדאוג להוציא את ספרו של סופר אלמוני ומבוגר שאיש אינו מכיר, במין צורה של אלטרואיזם נדיר.
ז'אנו מתוודע דרך "המלך סלומון" לקורה לאמנר, עוד סלב לשעבר שהיתה פעם רבע מפורסמת וכיום היא חיה בגפה, אלמונית כמעט, עדיין מוציאה תמונות ישנות שלה ומתמוגגת על מה שהיתה, משמרת גינונים של חן מפעם אך מודעת לגילה ולפגמים שנתן בה הזמן. ז'אנו מפתח איתה סוג של סיפור אהבה מוזר, ונקרע בין אהבתו הלא רגילה והחומלת לכוכבת העבר המזדקנת (שהיתה, איך לא, אהובתו של המלך סלומון לפני מלחמת העולם השניה ולא הלשינה עליו כשהסתתר מהנאצים בזמן השואה, כך שיש ביניהם סוג של היסטוריה), לבין אהבתו הרומנטית לאלין, ספרנית בלונדינית מלאת יופי, הבנה וחן.
למרות כל ה"לפנק לפנק לפנק" הזה, באמצע הקריאה הבנתי פתאום שאני לא ממש נהנה. כן, יש בספר יופי של עמודים, הוא מלא ציטוטים נהדרים והמון דברים יפהפיים שהלוואי והייתי יכול לחשוב אותם/עליהם בעצמי, אבל משהו חסר בו. אולי איזון, אולי מתח, אולי מעט רוע או ציניות. אין בו טיפה מאלה. הוא טוב עד כדי קבס לפעמים, חיובי עד זרא, מלא הומור וקסם שבא להקיא, ובשלב כלשהו זה כבר כל כך עולה על העצבים. כמו חבר טוב שחזר בתשובה, והוא מואר מקצות שערותיו עד סוליות נעליו ואינו חדל לנסות ולשדל אותך ללכת לשיעור של רב פלוני או לעשות אצלו שבת אחת אמיתית, עם מנוחה ושיחות נפש ואהבת האדם. יאללה, למי יש כוח לזה?
כמו רגב קונטס, שלמד איתי בכיתה בבצלאל, שהוא בנאדם מקסים, שנון, רהוט לייק א מאדר פאקר ועמוס בכישרון, שביים סרט מופלא בשם "החברה הכי גרועה בעולם", על משרד הביטוח הכושל של אבא שלו, וזכה לתשואות רבות. תמיד הערכתי, שלא לומר הערצתי אותו, ככה, מהצד. הוא באמת כישרון אמיתי. רוב האנשים מכירים אותו כאחד מראשי "מחאת האוהלים", וגם אני הייתי גאה בו מאוד. מצד שני, הסטטוסים שלו בפייסבוק הפכו מאז שעלה על גב המפלצת ביולי ממרגשים ושנונים ונכונים לזועמים, פוליטיים ומחאתיים. פתאום האיש הזה שאהב להתלוצץ על קרחותו נהיה צ'ה גווארה שמוחה על כל עוולה, עושה משמרות במאהל "התקווה" וזועק "צדק חברתי" בכנסת. מה זה? רגב קונטס שהיכרתי פשוט נעלם. הוא נאכל ע"י הרגב החדש הזה שבחדשות, שאין לי שום דבר רע להגיד עליו אבל גם לא בא לי לשבת איתו על בירה.
אבל איך הגעתי מהמלך סלומון לרגב קונטס, אלוהים אדירים? איי, ביקורות לוקחות אותך למקומות מוזרים.

אקיצר, הספר הזה נהדר, ומעצבן. אני נותן לו משהו בין כוכב אחד לחמישה.

לא מעט סופרלטיבים הורעפו על הספר והאמת שבצדק.

סיפור יפה, מרגש ולעיתים מצחיק, על אדם לעת זקנה, שמפאת חרדתו מחליט להרעיף אהבה על הזולת חוץ מאשר על אהובתו משכבר הימים. לשם עשיית חסדיו הוא נעזר בנהג מונית שהסיע אותו פעם ומאז הפך להיות שליחו האישי. בדיעבד עם הזמן, מסתבר לו גם, שאהבה אינה רק חסד, היא גם קסם. מי אמר שאהבה אינה מנצחת?!

ברוח הספרים שקראתי לאחרונה, הספר הנ"ל לשם שינוי, הייה ממתק ספרותי משובח, שכמו כל ממתק, מומלץ לטעום ממנו, יותר מפעם אחת. לסיכום: אם חפצה נפשכם בספר מהנה במיוחד על אהבה וחסד, קחו לכם פסק זמן ממרוץ החיים ותצאו נשכרים.

נ.ב תודה לאירמה שהסבה את תשומת ליבי לספר הנפלא.

ספר מרגש ונוגע ללב. מפליא איך סופר מצליח להכניס בספר אחד רגשות ומחשבות מתובלים בהומור קליל ולעיתים מצחיק ממש, שפה ססגונית בגובה העיניים בפן החיובי של המילה וחדירה לדקויות נימי הנפש של האדם. הדמויות שאותן מעצב הסופר הינן צבעוניות ויחודיות ועם זאת כאלה שאפשר בנקל לפגוש בכל רחוב ושכונה פרובנציאליים . מה בסך הכול רוצים בני אדם בעולמנו?למה שואפת נפשם ? על מה הם חולמים ? אלו הן השאלות המעסיקות את ז'אנו נהג מונית המתנדב במוקד SOS -סיוע נפשי בטלפון ,שכל אחד מאיתנו היה רואה בו חבר מזן נדיר -חבר אמיתי..
"מה אתה מחפש?" שואלת אלין העובדת בחנות הספרים את ז'אנו גבורנו חובב המילונים ( הכוונה לספרים כמובן) ? "אני מחפש אהבה" ...( עמ' 144).זהו לדעתי המוטו של הספר.
ז'אנו משתוקק להיטיב עם אנשים הנתונים במצוקה ולחלצם מחרדותיהם .להיטותו ותחושת המחוייבות העמוקה שלו כלפיהם הובילה אותו להסתבכות מורכבת בלתי נשלטת שתבעה ממנו מאמצים רבים על מנת להיחלץ ממנה.
ספר יפהפה , שריגש אותי מאוד והסב לי הנאה רבה.
ממליצה בחום רב . לא להחמיץ.

אני מעולם לא אספתי פנינים חוץ מפנינים ספרותיים והספר הזה הוא בהחלט הרבה יותר מפנינה. קראתי כל משמעות חבויה לפחות 4 פעמים כדי לרדת לעומקה .וכן השפה פה ציורית ואפשר לראות כל משפט ולצייר אותו בדמיון. ואפשר בכלל לקחת את הספר המופתי הזה ולעשות אותו אנימציה אחת גדולה או הצגת תאטרון שוברת קופות .

אם בספר הזקן בן 100... עשו חסד עם האימרה "והדרת פני זקן " כאן תכפילו את האימרה פי מליון
מכיוון שהספר מדבר על הגיל הזה שהוא פני הדור וראה כבר משהו בחיים שלו, שם נמצאים פני החכמה, פני הזכרונות שלנו חרושי הקמטים שכולם כולם אוהבים לטאטא בכל מקום כאילו הרלוונטיות והעור המתוח שייך אך ורק לצעירים. ומסתבר שאהבה עושה חסד ומגשרת על פער הדורות. היא לא מחליקה קמטים אך גורמת להם לזרוח על הפנים בהידור.

"ז'אנו הארנבון" נהג מונית עם LOOK של ערס "ומלך המכנסיים" הלא הוא המלך סלומון היהודי {שניצל בעצמו מכמה מחנות } מזכירים את ויקטור הוגו שמוזכר כאן יותר מפעם אחת באמירתו המתעתעת חסרת הפשרות: " ועיני העלמים הן עיניים בוערות אך מעיני הישישים זורח אור" .

בגיל 85 ביום הולדתו המלך סלומון ביקש ללכת ולבדוק אם הוא עדיין כשיר כגבר להיות עם אישה כדי להפריך את דבריו של הוגו שהוא לא רק זקן יהודי חכם שאוסף בולים כי אולי יום אחד ישראל לא תהיה וערך הבולים ירקיע שחקים אלא הוא גם גבר שיש לו חשקים של "אישה בהריון" כן גם בגילו המופלג ! והפלא ופלא הוגו לא לקח בחשבון שאפשר גם לזרוח מבפנים מחכמה וגם לבעור מתשוקה..
המלך סלומון בנה מערך שלם של מתנדבים שהלב הוא כנראה האיבר הכי גדול ויפה שלהם ולכן הם משאילים את הלב מדי פעם ברוכבם על טוסטוס ברכבי פריז כדי להעניק שמחה לאנשים שרוצים לקבל תשומת לב. טען שכולם זוכרים את המפורסמים אך אף אחד לא מתעניין באנשים חסרי כל שהיו לא יותר מעפעוף פה בחיים ולכן לשם "כבוד הדבר" כי כל אחד הוא מישהו חשוב כל עוד הוא עבר בחיים.

זה מה שהחליט לעשות בחייו ובכספו כעשיר מופלג .לפתוח מקום "לעבודות שיפוצים ותיקונים של החיים"...הוא החליט שאלוהים לפעמים לא מספיק להגיע אל כל האנשים הבודדים,לכן הוא יהיה למטה ואלוהים למעלה וכך יעבדו ביחד ויתנו משמעות ,ושמחה ,ואהבה, וגלויה, וביקור ,וסלסלת פירות לאנשים שאין להם אף אחד...צוות מתנדבים ישב במרכזיה בכל שעות היום לקבל שיחות מצוקה ולפעמים השיחות שקיבלו מאנשים היו בדממה רק כי רצו לדעת שמשהו נמצא בצד השני של השפורפרת כדי לדעת שהם לא לבד בחיים האלה.

הספר הוא על נקמנות גדולה שנשארה בלב 35 שנה שהשוליים שלה הצהיבו יותר מהאנשים שנשאו אותה. וגם על אהבה גדולה שלא נס ליחה עוד מתקופת היטלר . והנה הספר בדיוק מתאים לזמנים הללו של סליחות וראש השנה ועל כך שכדאי לסלוח ,כדאי לפתוח את הלב ולהבין שכולנו כאן יחד לטוב או לרע.

ועוד בספר יש זמרת בת 65 שהיה לה עדיין הידור וקלאס ותשוקה בלב ואהבה גדולה לחיים וכמובן גם עצב ובדידות על אהבה שלא מומשה ועל כך שאסור לחכות למחר אלא לחיות את היום כאילו אין מחר.

" לא את מדמואזל קורה הזמנתי, אלא את הנעורים שלה. באיזהשהו מקום היא עוד בת עשרים".
"חשבתי שיהיה לה נעים להיזכר בעצמה,וזה הכל,כי מה נשאר לבן אדם אחרי שהוא איבד קשר עם עצמו?."

ויש כל כך הרבה משפטים יפים כמעט כל הספר ולכן בבקשה אם תפגשו את הספרנית שלי תגידו לה שבינתיים אני לא מוכנה להחזיר את הספר מרוב קיפולים רבים בקצוות ורובם לא שלי בכלל כנראה אלפים קראו אותו לפני, וגם משום שזה ספר כזה לחיים שלא בא להחזיר עד שקונים אחד שישאר למקרה שנרצה ציטוט או אמירה משמימה.

שנה טובה בהחלט

הספר המרגש ביותר מבין 3 הספרים של רומן גארי שקראתי עד כה. מלא הבנה לאנשים מבוגרים. אנשים שנשכחו בערוב ימיהם, או אחרי מותם. הספר מלא באקסיומות ובחוכמות חיים, אשר לפעמים חוזרות על עצמן, אך לא במידה אשר פוגמת בהנאת הקריאה. קראתי בתרגום הישן, וזה קצת התיש לפעמים. אבל מה לעשות, חייבים להמשיך לשאול ספרים בספריה. אי של שפיות.

הספר מומלץ לצעירים ואנשים בגיל העמידה, ולכול מי שרוצה להבין קצת יותר את עולמם של אנשים שהגיעו לעשור השביעי בחייהם. ולכל מי שאוהב קריאת ספרים, ואת החיים בכלל.

סלומון רובינשטיין, איש עתיר נכסים, כבר לא צעיר. בגיל 85 הוא חי ב"חרדה". הוא אינו מכיר בקיומה של "חרדה" זו. זוהי חרדה מ"הזדקנות" או יותר נכון מלהיחשב ל"איש זקן". זה לא נעים להזדקן, בייחוד כי מתים אחר-כך. כפי שנהגה סבתי ז"ל לומר "זה לא גיל הזהב, זה גיל המוות".

אז כיצד נתמודד עם החרדה מ"הזקנה" ו"מארעיות החיים"? ומה מציע הספר? (למרות שלא בטוח עד כמה כדאי להיעזר בפתרונות שמציע הספר, הלוא ידוע לכל קורא שהסופר בחר לסיים את חייו בעשור השביעי לחייו, לפני שהופכים ל"זקנים").

אפשר לנסות ולאמן את עצמנו בהכחשה, ולהיות סטואיים.
סטואיות היא "היכולת להתגבר על כאב, אסון, מחסור, במבע של שוויון-נפש" (עמ' 121). להיות קצת כמו רובוט חסר רגש. כי "כשאתה מאושר, החיים נהיים חשובים, ואז אתה עוד יותר מפחד למות" (עמ' 164). קשר בין-אישי עמוק מדי אינו רצוי. כי "אסור לשכוח שחיי בני אדם מתחילים ונגמרים בכל מקום, ולכן אסור לסמוך עליהם יותר מדי" (עמוד 48).
מצד שני, דווקא האהבה יכולה לסייע. כי הזקנה מביאה עמה "בדידות". ו"בדידות נוראה היא לאבד אדם אהוב, אך מי שלא איבד אף אחד, הבדידות שלו נוראה עוד יותר" (עמוד 22).
הפתרון האולטימטיבי הוא לשמור על "חיוניות". סלומון מכונה "מלך", כיוון שעשה את עושרו ממכירת מכנסיים בסיטונאות ("מלך הקונפקציה"). באמצעות הונו הוא מפעיל מדירתו מוקד טלפוני וארגון מתנדבים שמטרתו להעניק סיוע נפשי לאנשים, הסובלים מחרדות הנובעות מבדידות. גם סלומון עצמו עונה לטלפונים. בעיקר בלילות, כאשר שנתו נודדת. כי כמו שכתב דוד אבידן: "אדם זקן, מה יש לו בגילו? הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון .עיניו פקוחות למחצה, מנחשות לפי תנועת הכוכבים, אם הלחישות רומזות, כי זה לילו האחרון".
סלומון בוחר בחיוניות אך מתוך הכחשה וסטואיות. ולכן הוא מפספס את כל החן בחיים – היכולת להרגיש. כי למרות כל הסבל, מרבית האנשים בוחרים בחיים בכל יום מחדש.
"הכול עניין של התרגלות. החיים, בתור סם, אין להם הרבה מתחרים...אז הייתי רוצה לדעת: מה יש בהם, בחיים? מה יש בהם, שהם מסוגלים להאכיל אותך הכול – ושתבקש תוספת?" (עמוד 206?).

מקסים!
ספר על אהבה על כל גווניה.
היות והגיבור הראשי זיאן, מחפש כל דבר שמטריד אותו (כל מה שקשור לרגש) באינצקלופדיות, גם הסיפור שמסופר בגוף ראשון מתאר את כל הביאורים של אהבה. אהבה בלתי אפשרית, אהבה ניצחית, אהבת המלך שבמרומים או חסך באהבתו, אהבה נכזבת, אהבה לזולת, אהבה למינים נכחדים, אהבה אמיתית וכו'.
הסופר הכניס אהבה טהורה לגוף של ז'וזו'. הניגוד הזה של הגוף והנפש.אין מילים. כמה רוך, כמה עדנה.
ואימרות, כמה אימרות יש בספר הזה !
מחשבות כתב פה משהו כל כך נכון "חרדתו של המלך סלומון הוא ספר הציטטות הגדול"
את הספר הזה צריך לקרוא לאט וכמה פעמים.
אני גם הורדתי את הגירסה הרוסית לקורא הדיגיטלי שלי, אולי גם משם אפשר להוציא פנינים נוספות שחמקו בתירגום לעברית.

העולם עומד על שלושה סלומונים : סלומון מלך הקונפקציה, סלומון מלך היהודים, והמלך סלומון האמיתי.
עלי לפתוח בגילוי נאות ולאמר שחלקו הארי של הספר לא זרם עבורי, בדומה מאוד לחלקים של "כל החיים לפניו". יחד עם זאת, ניצוצות התבונה ועומק ההבנה של האנוש ושל הרגש האנושי מדהימים בעיניי.
המונולוג של ז'אנו בסוף הספר פשוט שיא השיאים מבחינתי. קטע עמוק ומסחרר ומפקח ומפכח.

סיפור על אגו נשי מונומנטאלי.
סיפור על אגו גברי מונמנטאלי.

סיפור של מה שהייתי רוצה להיות.
סיפור על מה שלא הייתי רוצה להיות.

וכרגיל- ציטוט (שלא מההתעלות והקטרזיס של סוף הספר) :

"הראשון שביקרתי אצלו היה אדון ז'ופרואה מרחוב דארן, הסופר.הוא עוד לא פרסם שום דבר, כי היה עסוק בחיבור יצירת חייו והיה צריך לחכות לסוף, הוא כבר היה בן 75 ויותר, אבל רצה שהספר שלו יהיה מושלם, ומכיון שעוד חי ואולי נשאר לו עוד מה לראות ולהרגיש, היתה לו בעיה לא קלה, כי אם ימות פתאום תשאר היצירה לא-מושלמת, ואם יפסיק אותה לפני כן, היא לא תהיה גמורה באמת מפני שיחסר בה פרק מחייו".

מי מוכן למלא את מקומו של אלוקים? מי מוכן להקריב את חייו ולהלחם כנגד המוות, כנגד הכליון? נדמה כי שאלה זו היא המהדהדת פעם אחר פעם בין דפי ספרו של אמיל אז'אר. מבין הקלישאות הרבות, בין אמירות שנונות ההופכות ליער עבות מכסה כל, מתגלה לה ועולה 'חרדתו של המלך סלומון'. אם לחיות לא ניתן, אם את אהבתנו אין בידנו לממש, אזי הבה ונמרוד! הבה ונלחם עד נשימתנו האחרונה כנגד הכליון, כנגד השכחה!
אך כיצד עלינו למרוד? כיצד ניתן להביס את המוות? שמא, תחת סלון, נעמיד בביתנו מוקד מצוקה. שמא דבר שוב אינו רציני, ההומור היהודי בידו לכופף את הכל. שמא המילון הוא שיבוא לעזרתנו, בו נמצא את הנחמה הפשוטה של המילים. שמא אף את עצמנו נבקש להגדיר על ידי המילון, הנה אנו כאן, איננו מתפוגגים בחלל האויר. אולי, תחת כל זאת, נלחם; נגיע לכל מקום אליו נקרא, נחלץ לעזרתו של כל יצור חי; באלטרואיזם שאין כדוגמתו – נאהב את הכל – נחייה את הכל – נלמד על הכל – נדע הכל. הקצב מסחרר, ונדמה שכל מטרתו היא להותיר את הקורא מבולבל וחסר אונים. לאחר כל המילים, לאחר כל ההגדרות, האם נותר דבר, האם נותרה לה האהבה?
אך בשורשו, כפי שמתגלה לקראת הסוף, סיפורו של אמיל אז'אר הוא סיפור על אנומליה. ז'אן, מיודענו, נאלץ לבחור, האם להמשיך ולברוח מן המוות; להמשיך ולהגן על כל שנפל מגדולתו, על כל שהחיים עוללו לו עוול. אך שוב אין זו הברירה היחידה, לא האהבה 'בכללי' היא האפשרות היחידה, ישנה גם אהבה אישית, לאשה אחת. אהבה זו דורשת ויתור על המלחמה, לוותר לאלוקים ולקבל את המוות. כאשר אל הפרטים אנו קשורים לא ניתן לברוח מן המוות, שוב הוא הופך להיות מפחיד. חרדתו של המלך סלומון מובנת היא, אך בו בעת משתקת, אולי אף ממיתה. בסוף ימיו הוא בוחר לוותר על גאוותו, לסלוח לזמרת הקשישה, ובכך לסלוח לעצמו. הקיום האנושי איננו בהכרח מחאה כנגד אי הצדק, מותר לעיתים לוותר על עקרונות; ולהתחיל, ולו במעט, לחיות.