ביקורת ספרותית על אזורי לחות מאת שרלוטה רוש
ספר טוב

---

"as long as words are beeped out like this, so long we need books like this".
(מתוך תגובה של צופה לסרטון ה"יוטיוב" שבו מספרת שרלוט רוש (Charlotte Roche) על ספרה "אזורי לחות" (באנגלית "Wetlands")).

תחילה כמה מילים על "אזורי לחות - התופעה". אם לנסות ולהסביר במשהו את ההצלחה הה-י-ס-ט-ר-י-ת של הספר (קרוב לשני מיליון עותקים בגרמניה, מקום ראשון במכירות בדירוג המכירות העולמי של "אמזון", פרסום ב-27 מדינות, הספר הנמכר ביותר בעולם בחודש מרץ 2008 ועוד), הרי זה אכן בזכות העובדה שיש בו הרבה מעבר למילים שכתובות בו וזה מה שעושה אותו לספר מרתק ושווה קריאה בעיני.

כלומר, בואו נגיד את זה בפשטות - ספרות גבוהה או יצירה ספרותית במובן המקובל של המלה אין פה (לפחות לא במושגים המחמירים שלי באשר ל"ספרות מהי" :)). אל תצפו לביטויים מתחכמים, מעודנים, מרומזים או מתחנחנים, אלא בדיוק להפך המוחלט: הספר הזה הוא הכל חוץ ממעודן - מבחינת התכנים המיניים והגראפיים. הוא מותח בקיצוניות את כל הגבולות והטאבויים שלנו לגבי הגוף שלנו, ההפרשות שלו (והכוונה היא לכ-ל ההפרשות באשר הן, אף נקבובית ואף איבר לא נותרים מיותמים מיחס), הדברים הטבעיים של הגוף והיחס הלא טבעי של הנפש/ הראש שלנו כלפיו (יחס שכ"כ הוטמע בנו מגיל אפס עד שהוא כבר מרגיש לנו טבעי לגמרי).
הוא לוחץ בשיטתיות על כל הנקודות האלה אבל בו זמנית הוא גם חכם ומצחיק וקורע (מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם במהלך הקריאה) ואי אפשר שלא לחבב את הגיבורה שלו: בחורה צעירה בת 18, תמימה (כן, חרף נסיונה המיני ובדיקת הגבולות האינסופית שלה), אינטיליגנטית, שובבה, ממזרית, בוטה, כזו שמסתכלת על העולם שבו אנו חיים ותוהה בקול "מה לעזאזל השתבש פה?". איך זה שהתרחקנו כ"כ מהגוף שלנו, שחונכנו להסתיר את ניחוחות הגוף הטבעיים שלנו בכל מיני בשמים כבדים לגוף ולאיזורים האינטימיים, להתבייש בקולות ובריחות שהגוף מפיק, במחזור הנשי, בשערות שעל הגוף, בסקרנות שלנו כלפי הגוף ובהנאה שלנו ממנו - וכן, הכוונה היא בעיקר לנשים (ולכן, לדוגמא היא נאלצת לשלם לזונות בכדי לספק את סקרנותה לגבי גוף נשי אחר ומתלוננת על כך ב"חן" אופייני - "אני רוצה לראות יותר בחיים!").

וזה בעצם ה"טריק" של הספר. מי שמספיק רגיש ולא מתפתה ליפול למלכודת הבנאלית והמפוהקת של "כל מה שיש פה זה פורנו", ימצא את עצמו שואל תוך כדי קריאה מה זה בעצם אומר על החברה שבה גדלתי, על הדברים שחונכתי להיגעל מהם, על חיי המין שלי ועל איך שאני מתייחס לגוף שלי (וכן, הכוונה היא בעיקר לנשים שכן הטאבו בנושאים האלה חזק הרבה יותר בכל הנוגע לגוף הנשי ולמיניות שלו ולא בכדי שם הספר מכוון בדיוק לשם).

הקורא הקשוב יצליח גם לשמוע את הבדידות הרגשית הגדולה שבה נמצאת הלן הכה-משוחררת לכאורה: את חוסר היכולת שלה לדבר על רגשות ועל מין בחופשיות עם אמא השמרנית שמחנכת אותה לעכבות ולהסתרות אינספור (בדומה להרבה אמהות אחרות), עם אביה השקוע בעבודתו ושאיתו היא יכולה רק לשוחח על "נושאים חלופיים" - ספרים, טבע וכו', את המבוכה שלה מתקרית שבה לכלכה בדם וסת את המטה בבית דודתה "אני עדיין לא כזאת ליברלית כדי לגשת אתל הדודה ולומר לה שקרתה לי תקלה קטנה...מאז אני מאוד מרוסנת כשהדודה בסביבה. גם היא מעולם לא העלתה את הנושא. טיפוסי למשפחה!", את המבוכה מריחות שהיא מותירה בחדר שבו היא מאושפזת לאחר שהיא מבקרת בבית השימוש (גם בהשפעת ההתנייה החברתית שהועברה אליה באמצעות אמה). אפילו הרופאים אינם חומקים מאחריות למשטר הבושה כשהם אומרים לה בהבעת גועל כי ש"פי הטבעת הוא האיזור הכי לא הגייני בגוף". היא מבקרת את הטלויזיה שמראה לנו שקרים בדמותם של שחקנים שמכסים את עצמם לאחר הסקס (בניגוד לחיים האמיתיים כמובן), את הנשים המטופחות יתר על המידה שכולאות עצמן בתוך מסגרות הטיפוח "מה שהנשים האלה לא יודעות: ככל שהן טורחות יותר על החלקים הקטנים האלה, ככה הן נעשות יותר נוקשות. ההופעה שלהן נעשית נוקשה ולא סקסית מפני שהן חרדות שההשקעה שלהן לא תיהרס" ועוד ועוד.

לסיכום מאוד לא ממצה: זהו ספר יוצא דופן ושונה מכל מה שקראתם עד היום בנושא הגוף הנשי והאנושי בכלל. כולנו גדלנו על הטאבויים האלה, לא משנה כמה חופשיים ומשוחררים אני חושבים שאנחנו, כמעט כל אחד ימצא בו קטעים שיזעזעו אותו. וזה בדיוק מה שנפלא בו. בכך טמון הכח האדיר והמצטבר שיש בספר הקטן הזה (190 עמודים לא פשוטים :)).
אי אפשר לדבר על הנושאים האלה "מגבוה", מהמקום המרוחק שבו אנחנו נמצאים היום לאחר שהטמענו את כל הטאבויים והאיסורים החברתיים - צריך לדבר אותם מהגוף עצמו. הספר מעביר את הקורא סוג של "טיפול בהלם", "מנער את הראש", משהו שדי מזכיר לי את אמירתה המפורסמת של הפמיניסטית הלן סיקסו שקבעה כי "האשה צריכה לכתוב את האשה" ושבגלל שהלשון כ"כ ספוגה בערכים מוטים, מוכתבים אידיאולוגית/ חברתית, יש לפרק אותה ולכתוב אותה "מהגוף".
ועם זאת, חשוב להדגיש שזה ממש לא ספר שמיועד רק לנשים וגם גברים מצאו אותו מעניין וסקסי. כפי שאומרת רוש על ספרה (מתוך דש עטיפת הספר):
"רציתי לכתוב בדרך מקורית על גוף האשה: לחשוף אותו, אבל גם להציג את החידתיות שלו. נהגתי לעצום עיניים במהלך הכתיבה בניסיון לשכוח את אוצר המילים השחוק שלנו בנושא ולצוץ עם מילים חדשות לחלקי הגוף...מישהו צריך לעשות את זה. אני בטוחה שבתרבות בת-זמננו נשים רבות מבולבלות ביחס לגופן. אנחנו אובססיביות לניקיון, נואשות להיפטר מההפרשות שלנו ומשיער הגוף שלנו. אז רציתי לכתוב על הצדדים המכוערים של הגוף הנשי. הריחות שלו. המצים שלו. לצורך כך בניתי דמות בעלת יחס יצירתי להפליא לגוף שלה...רציתי להציג את כל עסקת החבילה: נשים הן לא רק מרחב תצוגה סקסי, הן גם נהיות חולות, הן צריכות ללכת לשירותים, הן מדממות. אם אתה אוהב מישהי ושוכב איתה, תצטרך להתמודד עם כל הלכלוך הזה - או שאולי לא תתחיל עם הסיפור של הסקס הזה בכלל.
הרבה גברים אמרו לי אחרי שקראו את הספר - "הי כמה מהקטעים בספר שלך ממש סקסיים, לא?" אבל אפילו אשה אחת לא ניגשה אלי ואמרה - "וואו, התחרמנתי לאללה מהקטע הזה" - זה פשוט משהו שנשים לא אמורות להגיד. זה לא בסדר, לא?".

» ביקורות נוספות של נטעלי
» ביקורות נוספות על אזורי לחות