את הספר הזה אני יכולה לדקלם בעל פה (כמעט). אני לא יכולה לספור כמה פעמים אמא שלי הקריאה לי אותו כשהייתי קטנה. כשאני מקריאה את הספר הזה לילדים, אני מרגישה שאני נכנסת למקום מיוחד, כאילו על ידי הקריאה נוצרת בועה כזאת מגוננת, היא שקופה הבועה הזאת, אבל היא גורמת לעולם להראות יפה יותר, זאת בועה של אהבה. לספר הזה יש מנגינה מיוחדת, המנגינה שבה אמא שלי הקריאה לי אותו בכל לילה, ואני מקפידה עליה, ואז אני נזכרת בסדינים הירוקים שהייתי מבקשת- כדי לישון על מיטה של עלים ועל התחרויות שהייתי עושה בין הציורים השונים של אגוזיני קופץ.
תנחש כמה אני אוהבת אותך? הירח נראה לי קרוב מידי בשביל התיאור הזה, זה לא מספיק, אני אוהבת יותר, הרבה יותר. תנחש כמה אני חושבת עליך? כל היום, כל הזמן. תנחש כמה אני דואגת לך? אני מעדיפה שלא לבטא במילים, מעדיפה שלא לתת לזה מקום ממשי בעולם.ֿ
אני יושבת באוטובוס וחושבת עליהם, על הילדים שלי, על הקטנטנים, שצוחקים אליי, שמנהלים איתי שיחות בשפות חדשות, על יוחאי (שם בדוי) שחורק שיניים ומתאמץ לנסח משפטים באנגלית, למרות שזה קשה, למרות שזה לא מעניין, למרות שממש לא ברור איך ומתי הוא יעבור את הבגרות. על אדם (שם בדוי) שאמר לי שהוא לומד רק בשבילי. המשפט הזה הולך איתי מאז ולא עוזב אותי, וכל פעם שאני חושבת על זה, יש לי צמרמורת. ואני חושבת גם על כל הפעמים שהם רואים אותי ומעמידים פני ישנים, כי למי יש כוח עכשיו, תוך כדי טיפול דיאליזה ללמוד? ואני חושבת על איך זה לא קרה כבר כל כך הרבה זמן, ועל כמה שאני מעריכה אותם, כמה כוח צריך בשביל להתרומם ולהמשיך בכל זאת, ללמוד בכל זאת, גם כשהראש כואב והשרירים תפוסים בגלל הטיפול. אני חושבת כמה הם גיבורים, אני חושבת על ההתמודדות האין סופית הזאת, כל החיים עם כל האיסורים וההגבלות שהמחלה הארורה הזאת מביאה איתה, אני חושבת על הציפייה המייאשת להשתלה, שאולי תבוא בעוד חודש ואולי בעוד שנה ואולי בעוד 10 שנים, אי אפשר לדעת. ההתמודדות עם חוסר הוודאות זה החלק הכי קשה. ואני חושבת על האור בעיניים שנדלק כשמתקדמים, כשמצליחים כשרואים את התוצאות של הלימוד ביחד, אני חושבת על השמחה הזאת, השמחה של העבודה והחיוכים שלהם שאני שומרת בזיכרון כמו אוצרות לזמנים עצובים.
כמה אני אוהבת אותך? אין לי מילים לתאר.
הספר הזה נהדר בגלל שהוא מבטא את כל האהבה הזאת שקשה להתאים לה מילים.
