גיבור הספר חסר השם, איש מחשבים בשנות השלושים לחייו, נשלח יחד עם עמית לעבודה למספר ערים בצרפת כדי להפיץ איזו תוכנה שאמורה לייעל איזה משהו שקשור בחקלאות.
גיבור הספר הוא אדם סביר ונורמטיבי לחלוטין ודרכו וולבק משקף את המהירות בה אדם, כמותו, בקלות יכל להידרדר לדיכאון וחרדות קיומיות עד למסקנה בה התאבדות מצטיירת כפתרון לא כל כך נורא. בעיקר היום, בעידן הנוכחי, עידן של ריקנות אוניברסלית ובדידות, תשישות משמעותית, עצבות ורדיפה אחר תענוגות והנאות ללא משמעות אמיתית, ההבנה שזה המצב ושאין איך לשנות אותו היא גורם משמעותי לדיכאון אצל אנשים חושבים, מכאן כל שנשאר זה לחכות למוות.

העלילה רצופה באירועים חסרי פואנטה שנועדו להדגיש את הריקנות שבחייו האפורים של הגיבור, את חוסר העניין בחיים. הוא משועמם, שום ריגושים, חוסר חשק מוחלט, הוא מאס בשגרה, מאס באנשים, גברים ונשים כאחד, מאס בחיים.

מין תופס חלק גדול מאוד בספר, הוא מתייחס למין כעוד מאבק בחיים המודרנים, בשם הליברליזם, מערכת נפרדת מזו של הכסף אך מסוכנת, מייאשת מדכאת טובענית ואכזרית לא פחות ממנה. המין הורג כמו שכסף הורג.

סגנון הכתיבה בוטה, וולגרי, אינ-יור-פייס, פאק פוליטיקלי קורקט, (אני מת על זה), כתיבה דלה, תמציתית ולעניין, את כל אלו אהבתי. העלילה לא מאוד מעניינת, פיהוק פה, פיהוק שם, לא מעט חלקים עברו על ידי, ובחלקם לא ממש הבנתי את כוונת המשורר. גיבור הספר לעומת זאת כן מעניין, התובנות גם. לזכותו של וולבק, מאמצע החלק השני ועד סופו הספר משתפר, אמנם הופך דכאוני וקודר יותר אך לחלוטין מעניין יותר. ההזדהות שלי עם הגיבור לצד הכתיבה הנהדרת שלו ותיאור מציאות קיימת בצורה כל כך טובה כואבת ואמיתית גרמו לי להנות מהספר, למרות הכל.

*****
החיים משעממים, רצונות ושאיפות הם ממני והלאה. אני כבר שנים חי בתחושה של הכרח ולא מתוך רצון אבל כמו גיבור הספר גם לי אין חשק למות. מצד שני אין לי כל כך חשק או כח לחיות ומעטים הדברים שגורמים לי לתחושה אמיתית של חופש או רצון מסוים להמשיך ולצעוד קדימה, ואלו שכן כנראה שלא יביאו אותי לשום מקום.
אמא כנראה צודקת ולהמשיך לקרוא כל היום לא יקדם אותי בחיים, לא יוציא אותי מהמינוס בבנק, לא ישלם את החשבונות לשאר הגופים שצמאים לכסף שלי (וזה לא שאני לא עובד). הבנק מתקשר כל יומיים להזכיר שאני חייב לו כסף כאילו אני לא יודע או אולי הוא חושב שביומיים שעברו העץ דולרים בחצר האחורית שלי כבר הספיק לגדול וללבלב. “הבנק התקשר, הוא מאיים לתבוע" אמא אומרת לי, “פאק איט, שיתבע ושיזדיינו כולם". “אני דואגת לך" אמא אומרת וממשיכה "מהחברים התנתקת, אתה סגור בחדר כל היום, תצא תבלה", אז יצאתי לבלות עם חברים מהם עוד לא התנתקתי, השתכרתי, והדבר היחיד שעבר לי בראש זה הרגע בו אני עף מכאן וחוזר הביתה, לחדר. “מה עם חברה?” אמא שואלת וממשיכה, “תצא, תכיר בחורה, תמצא אהבה" היא אומרת, “אישה תשמח אותך, אתה בודד", אז יצאתי, הכרתי, נפגשנו, מיציתי.

בחוץ הטיילת מלאה בפרצופים מחייכים. זוג עם עגלה, איש מבוגר יושב על ספסל משקיף על הים וקורא עיתון, אחת רצה לצד הכלב שלה, ילדים רצים בגינת המשחקים ממול, גבר מצלם את חברה שלו על רקע השמש האדומה רגעים ספורים לפני שהיא נעלמת מאחורי הכחול הגדול ומסמנת עוד יום שעבר, מה השתנה?. המסעדות הומות אדם, הרחוב הומה חיים. אני לא שותף לכל החיוכים, אני בסהכ ירדתי אל הקיוסק הקרוב לקנות שישיית גולדסטאר. נשארתי עומד, בוהה בשמש השוקעת, כמה רגעים אחרונים לפני שהחשכה יורדת ומכסה את הרחובות, את האנשים, צובעת את הים בשחור. עבורי החשכה לא זרה, השמש שלי שקעה מזמן ומאז מסרבת לעלות מחדש. החושך יורד, ירח, אני לבד, אני אוהב את זה ובכל זאת מרגיש בודד. חזרתי הביתה, נכנסתי לחדר, שישיית הבירות לצד המיטה, תקליט מסתובב בפטיפון, ספר ביד, קורא לתוך השעות הקטנות של הלילה, מפמפם סיגריות. אלו הם הרגעים הכמעט היחידים במהלך היום בהם אני מרגיש חופשי, הרגעים בהם, לרגע קצר, אני שוכח את הדאגות, את החרדות, את הדיכאון, את חוסר החשק, את כולם, ואלו הם גם הרגעים בהם המעט חשק שנשאר בי אמיתי, זה עצוב.

Extension du domaine de la lutte-
"הרחבת תחום המאבק"- פורסם בשנת 1994, ומספר את סיפורם של 'טיסראן רפאל' והמספר האלמוני. שתיהם בסוף שנות ה-20 לחייהם. טיסראן הוא בן 28 והמספר (בדמותו של וולבק) הם אנשי הי-טק מותשים נפשית במשרה שהם מקבלים ממשרד החקלאות תגרום להם להתרוצץ ברחבי צרפת ללא מענה...

מי שיתאים לו הספר צריך להסכים עם המטפיזיקה של וולבק:
האמנת בקיומה של אגדה אחרת;העכשיו זה כבר לא כך. ובכל זאת אתה ממשיך לשחות, ןכל תנועה שאתה עושה מקרבת אותך אל הטביעה. אתה נשנק, הריאות שורפות אותך. נדמה לך שהמים יותר ויותר קרים, ובעיקר יותר ויותר מרים. אתה כבר לא צעיר. אתה הולך למות,עכשיו. זה שום דבר. אני כאן. לא אניח לך ליפול.תמשיך לקרוא. היזכר, פעם נוספת, בכניסך לתחום המאבק"
(ע"מ 16).
תפיסה לא כ"כ מקורית – אם נזכרים במשל מרוץ שתי העכברים המצויים בין הגבינה לחתול/ דרקון של טולסטוי.

חלק ראשון:
המספר הבדוי מגיע לפגישה עם 'ברנר' אחראי מתאם משרד החקלאות שמכיר לו את טירסראן. שולח אותם מפריס לשליחות מתאם חברת ההי-טק לרואן. המספר לא מרוצה (הספר נפתח בחגיגה לילית עתירת אלכוהול ונשים שמנות העובדות במשרד, רוקדות על השולחן בחצאית מיני...).
למספר יש חברה ההולכת לפסיכולוג שעובדת איתו בחברה -ורוניק. טיסראן בתול. האחראית על פרויקט העל, היא קתרין לשארדואה- בת 25, B.A
במחשבים:
"נקווה שזה ילך,התוכנה שלך! אם היא כמו האחרונה שקנינו ממכם...ממש זבל. ומכל מקום ברור שלא אני מחליטה מה קונים.אני המנקה,אני פה בשביל לתקן את השטויות של אחרים". (ע"מ 26)
הגיבור נטול השם רץ במשרדי החברה, בה לא עושים כלום חוץ מישיבות חסרות תכלית. הוא מגדיר את עצמו 80% נורמאלי. יש מסיבת פרידה מ'ז'אן-איב פרהו' שיוצא לפנסיה.

חלק שני:
טיסראן והמספר מגיעים לרואן בדצמבר. הם פוגשים בחור 'בן 25' ואת שנבל ממשרד החקלאות. נוצר קשר בין בן ה-25 לטיסראן (טיסאן לא מתבייש בעברו-תלמיד למסחר בבית"ס הגבוה של באסטיה), ומציג את המספר כ"מהנדס מערכות".

"אני שם לב שאני מעשן יותר ויותר; בטח הגעתי לארבע חפיסות ביום. עישון סיגריות הפך להיות החלק היחיד של חירות אמיתית בקיום שלי. הפעולה היחידה שאני דבק בה בכל ישותי. הפרויקט היחיד שלי"
(ע"מ 60).
כשלמדתי בתיכון פגשתי מישהי שקראה לעצמה 'חורף'- היא הייתה מישהי פרועה...
היא אמרה שיש לה הרעלת טבק/ ניקוטין. שאלתי למה? – "כי אני מעשנת ארבע קופסאות ווינסטון אדום (לפחות היה לה יותר טעם מגיבורו של וולבק, שמעשן 'קאמל').

יום אחד ניסיתי לעשן ונדבק לי מאז (אני מעדיף פרלמנט ארוך).
"מסתבר שראשי ארגוני העובדים הרשמיים נגררים אחרי העמדה הלא מתפשרת ואלימות השובתים. עולם כמנהגו נוהג ,אם כן. המאבק נמשך" (ע"מ 77)
הם חוזרים לפריס מרואן אחרי שהות של שבוע של המספר בבית-החולים.
וולבק מכניס שתי תפיסות של המספר על תפיסה מינית
1. עכשווית – פראנסוא ופראנסואז רוצים להפגין חיבה 37% יחדיו באירועים חברתיים. כשהם לבדם- התשוקה הרומנטית' יורדת ל-17%.
2. ישנה- בריג'יט בארדו (השמנה) מסתובבת לה בחייה ועושה מין מזדמן ללא רומנטיקה.
('המיניות היא שיטה של הידרכיה חברתית')-ע"מ 89.
בסוף החלק השני ורוניק-החברה של המספר, הגיבור רפאל טיסאן והמספר ילכו לדיסקוטק.
(ספוילר***אחד מהם ימצא את מותו***).

חלק שלישי ואחרון:
מי שנשאר בחיים מבין השתיים הולך בכריסמאס בין ה-31-29 לדצמבר עושה פגיעה עצמית בדמות קופסת שימורים של אפונה. הוא מתהלך סהרורי ברחובות השנה החדשה מול 'צוענים פרועי רסן...
הוא פוגש לבסוף את דוקטור נפוט הפסיכיאטר. הוא נפרד מורוניק הנחשקת שמעצימה את עצמה דרך טיפול פסיכולוגי (שנאי נפשו של וולבק), מתאשפז במחלקות סגורות עד ה-21 ביוני.
הסוף פתוח- 'מטרות החיים הוחמצו'

"הרחבת תחום המאבק" הוא ספר מוצלח, מה שכתב וולבק בסוף המאה ה-20 ממחיש את עצמו במאה ה-21 של ימינו. מישל וולבק שעושה ראיונות לתקשורת בצרפתית בלבד (תוך כדי שהוא מדליק סיגריה) בין שאלה לשאלה, הוא הסופר המצליח בעולם כיום!.
(מספיק לראות את הכותבים העכשוויים בימינו כותבים באותה צורה).

הספר מספק עולם אינדיווידואלי שהולך ו מתמוטט לתוך עצמו (אפשר להפיק הנאה מדמויות שפוגות בעצמן).

מומלץ לחובבי וולבק וספרות של ימינו.

את הספר הזה יש להרחיק מגברים במשבר ואנשים בודדים. כי הספר הזה הוא זריקת עצב של ממש לנפש.

לפני יותר מעשרים שנה זיהה וולבק ותיאר במדויק את ריק שנוצר בחיים המערביים המודרניים.

זה נראה לעיתים שככל שיש לנו יותר חירות וחופש בחירה, אנו חשים כבולים יותר. אינספור האפשרויות שנפתחות לפנינו עם כל מה שהן מבטיחות לכאורה, מרחיקות את תחושת האושר של האדם, הופכות אותו לבלתי ניתן להשגה.


הגיבור הראשי הוא איש מחשבים פריזאי בתחילת שנות השלושים שלו. הוא מרוויח יפה ו"כוח הקנייה" שלו היא פי שניים וחצי מהממוצע. אולם חייו נעדרים משמעות בעיניו, אושר ממנו והלאה, הוא התייאש מבני ובנות האדם. הוא מאין ניהיליסט חמוץ שלא מאמין בדבר – לא באהבה, לא בחברות ולא בעתיד האנושות.


וולבק מראה כיצד אדם סביר מה שנקרא, מתדרדר לתהום של התקפי דיכאון, בכי, שבירת כלים וחוסר תפקוד בחברה. ככל שעוברים שנותיו, הוא שואל את עצמו יותר ויותר שאלות, מהרהר בתכלית הקיום, פצעי נפש מהעבר שלא הגלידו נפתחים שוב ומתחילים לכאוב, לדמם.


הרהוריו הפילוסופיים של וולבק אודות העידן הנוכחי בעולם המערבי מרתקים. הוא מתאר את תקופתנו כעידן של עצב, וריקנות, שאירופה למעשה חדלה להתקיים עם סיום ה"עידן היפה" בתחילת המאה העשרים. חברה שבנויה על רדיפה אחר כסף, עידוד צרכנות וליברליזם קיצוני מתקשה לספק לאדם את הכלים הפשוטים לאהבת אמת, נאמנות, תחושת סיפוק ואושר. אגב, ככל שהאדם מפותח יותר רגשית וחושב יותר, כך לטענת וולבק קשה לו יותר בעולם הזה, כי ההבנה הפשוטה של חוסר אונים והידיעה שלא ניתן לשנות את כיוון הזרם מחלחלות ביתר קלות לתודעתו.

יכולתו של וולבק לחוש את העתיד זו בכלל תופעה מדהימה. לא בכדי הוא בחר לגיבורו את המקצוע של איש "הי – טק"(כפי שוולבק עצמו היה). אף על פי שהוא עצמו מתפרנס מהתחום ומטמיע תוכנה חדשה למשרד החקלאות הצרפתי, הוא רואה במחשוב העולם תופעה שלילית:


"אני לא אוהב את העולם הזה. לחלוטין לא אוהב אותו. החברה שבתוכה אני חי מגעילה אותי; הפרסומות גורמות לי בחילה; המחשבים גורמים לי להקיא. כל עבודת התיכנות שלי מתבססת על הכפלת הרפרנסים, צירופים, קני – המידה של החלטות רציונליות. אין לזה כל משמעות. אם לומר בכנות, זה אפילו שלילי; מאמץ מיותר לנוירונים. העולם הזה צריך הכל, חוץ ממידע נוסף."


באשר לי אז אני יכול להזדהות כל כך עם תובנות לא מעטות בספר. לדעתי מזמן מיצינו את צרכנו במידע ברמה הביתית, עברנו את גבול הטירוף הטכנו – וירטואלי ומוטב היה להגביל את המשך הפיתוח לתחומים כמו רפואה ותעופה, אם כי ברור לי שהדבר אינו אפשרי כבר. אפילו שיחה נורמלית בין בני האדם זה משהו לא ממשי היום. השיחה למיטב הבנתי, כוללת מרכיב של התעניינות כנה בבן האדם שמדברים איתו, אלא שזה דבר שהפך ללא טבעי בימי ה"סלפי" שלנו כשאנחנו כה אובססיביים וממוקדים בחיינו שלנו. נראה כאילו האינטראקציות הבין - אישיות בתקופתנו נועדו כדי שהאנשים יוכלו למנות ולפאר את הישגיהם שלהם בפני האדם השני, שתפקידו להתפעל ולקנא כמובן ואחרי זה פשוט אין להם על מה לדבר והם טובעים בשתיקה מביכה. כן, אנשים עדיין מדברים (שגם זה במקרה הטוב, אחרי הכל יש לבדוק את הסמארט – פון כל כמה שניות), אבל הם כבר חדלו לשוחח.

העולם הזה שבני האדם נמצאים במתח מתמיד וחרדים למעמדם הכלכלי והתעסוקתי מתוך התמכרות לממון, צריכה ו"פינוקים" הוא הבור שחפרנו לעצמנו. לעיתים זה גורם לנו להישבר פיזית ואף לחלות נפשית. נראה כי לא להתאבד הוא כבר הישג בפני עצמו.


המתירנות המינית של המערב מגלמת בספר ובהרהוריו של המחבר תפקיד שלילי. בדיוק כמו המעמד הכלכלי, התחום המיני הפך לזירה נוספת של מאבק בין בני האדם בחסות הליברליזם. היא מהווה בסיס לייאוש, ניצול, מפחי נפש, קנאה. המעמד המיני הוא ממד נוסף שהאנשים צריכים להוכיח בו את הצלחתם, תוך הישענות על אידיאלים שרבים מבני האדם פשוט לא עונים על הקריטריונים שלהם. כך נוצרת בדידות. המון בדידות.



כמובן שגם כאן וולבק מגזים בגילויי מיזוגיניה מופרכים לעיתים, גזענות (ואני לא מחסידי פוליטיקלי קורקט), קללות מיותרות, תיאורים גסים שנועדו אך ורק לשם זעזוע ועוד הפתעות. אלמנטים רבים מהספר הזה הוא מיחזר גם ב'סרוטונין'. בנוסף , בכל זאת אולי יש גם צדדים חיוביים לקיום המודרני, אבל הם לא ממש באים לידי ביטוי. זה כמו לקרוא רק על הצד האפל של הירח ולהתעלם מהחלק המואר שלו.


אולם, חסרונות אלה לא פוגעים במסר הכללי שהוא חד, ברור ומדויק. התיאורים שלו משרים אווירה של עצב והמבנה הלוגי של הרהוריו משכנע. ניכר שוולבק מכיר את הדיכאון הקיומי לא משמועות, הוא חי את זה, הוא ספג אותו. הוא גם ראה אדם או שניים שהעולם הזה שבר את ליבם. הוא לא מציע פתרונות, אלא מתאר במלוא מורכבותו את הצד הפחות יפה של החיים המודרניים. הרומן נכתב ב-1994, הוא היה פורץ דרך בזמנו. מאז הדברים רק החריפו והחמירו...

החצי הראשון של הספר שיעמם, והחצי השני נכנס להילוך והמאורעות בו מהירים יותר ומשמעותיים.
כמו ספרים אחרים שלו וולבק, גם זה עוסק בראיה השלילית והמנוכרת של החברה המודרנית. גיבור אחד מיואש בשקט, בעוד השותף שלו מסרב להתייאש למרות חוסר הצלחתו בשדה המשמעותי לו- השדה החברתי והמיני.
הספר מגדיר בבירור שני שדות מחיה אנושיים שמעסיקים אותו: הכלכלי והמיני. והצלחה או כישלון באחד מהם אינה מרמזת על הצלחה באחר.
ספר מריר-עצוב, כמו כתיבתו של המחבר- אשר מספק הצצה לחשיבתו המבריקה של הכותב, גם אם המיוסרת.
הוא כותב מבריק, ללא ספק. בתחילת הספר הוא אפילו פותח את "הקיר הרביעי" לקהל קוראיו וחושף את לבטיו כיצד לכתוב את שהוא רוצה לכתוב.
זהו ספר מוקדם של וולבק, אותו הכרתי (את הסופר) לפני עשרים שנה, עם "החלקיקים האלמנטריים" שזיעזע אותי ופתח לי צוהר למחשבה שהוא מעלה.
מומלץ לחובבי וולבק

אהבתי את הספר הזה בגלל שוולבק כותב בו בחוסר בושה. הוא משתייך לקבוצת המדוכאים והמובסים, אבל אולי בגלל הגיל שבו הספרים שלו להופיע, אני יכלתי ממש לראות את האדם מאחורי הספר, וגם על הספר - הוא פשוט מופיע על הכריכה, בשיא עליבותו, עם השקית סופר מרקט ביד והבעה ניפסדת, לבוש ברישול. אני חושב שבאופן פרדוקסלי, ככל שוולבק הולך ומבסס בספר את הלך הרוח המלנכולי שלו ואת תפקידו בשולי החברה כך הוא מעז יותר לומר את האמת שלו.

ההתחלה של הספר מתארת שיגרת חיים של בעל מקצוע אפור, ורק ההמשך מגלה לקורא תובנות של וולבק על החיים. ככה הרגיש לי הספר - עם זרימה. הרגשתי שוולבק מדבר אלי, הקורא ומספר לי מי הוא. אחרי שהוא נתן לי להכיר אותו מספיק כדי שהוא ירגיש בטוח, הוא מספר לי מי דפק אותו ואיך. הוא ממשיך אחר כך עם האמת הזו, ועם חוסר הבושה ומתאר סיטוטציות קשות של אלימות ופגיעה. ברגעים האלו וולבק נראה לי הכי מחובר, והכי חזק. הוא יכול לומר שהחיים מכוערים ושהם דפקו אותו. לי נראה שעצם זה שוולבק יכול לכתוב את הספר הוא לכשעצמו מספר על צמיחה. הקול שלו נשמע. בהמשך הוא כתב את "להישאר בחיים". מי שקורא את שני הספרים אחד אחרי השני יכול לראות את ההתקדמות. בספר השני הוא כבר פורש מישנה פילוסופית עמוקה, לוחמנית. איפה זה ואיפה הטיפוס הנפסד מ"הרחבת תחום המאבק" שרק מחכה שהחיים יגמרו..

יש לו פואנטה לוולבק. צריך לקחת את הזמן לחשוב עליה. הניאו ליברליזם של המין נמצא כאן, וכמו הניאו ליברליזם הכלכלי, הוא כאן כדי להישאר.

כבר שנים אומרים לי לקרוא את וולבק. אתה תאהב אותו, אתה תשנא אותו, אתה חייב לקרוא אותו.
אז ניצלתי את שובי לאוניבסיטה לקחת את הספר מהספריה המרכזית על שם סוראסקי.

לא היו לי ציפיות מיוחדות. אולי בעצם כן, כי שבוע לפני אווה אילוז כתבה על הספר האחרון שלו, אז הנחתי שאם אילוז המבריקה כותבת עליו, הוא מענין.

הספר הזה אכן מענין.
שילוב מוזר של תאור מדוקדק של ארועים יומיומיים, חסרי כל פואנטה, כל דרמה; יחד עם ארועים הרבה יותר דרמטיים שמתוארים באותו טון מרוחק אבל מדוקדק, שגורם לקורא להתבונן בהם כמו מבעד טלסקופ (בעוד התאור עצמו כמו מיקרוסקופי דווקא).
לצד אלו – משלי חיות מוזרים, מעין המשך מופרע למסורת הספרותית של לה פונטיין.

באשר לתרגום – סך הכל היה טוב, אבל היו מקומות (ספורים ולא פוגמים כל כך ברצף הקריאה) בהם עמית רוטברד ניסתה כנראה להעביר איזשהו מדרג נמוך של השפה שכנראה נמצא במקור בתוך המדרג הגבוה יותר. התגובה שלי היתה what?!. אבל אולי זה מה שהיה אמור לקרות.

הכי אהבתי את הפרקים בהם מתאר וולבק תמונות מהווי העבודה. כמו גיבור הספר, אף אני עובד בתחום מערכות המידע, ולמרות שהספר לא חדר עמוק לרזי המקצוע, התאור של הנימוסים הצבועים והאמירות הריקות המקובלת בתחום, ושל הטיפוסים המוזרים השורצים בו, היה מאלף ובעיקר הצחיק אותי עד דמעות (כמעט).

במיטבו, הספר הזכיר לי ז'ורז' פרק, סופר צרפתי אחר (וקדום יותר) שאני מאד אוהב, למרות שסגנון כתיבתו רחוק מנטיית לבי: מנוכר וסוציולוגי כמו זה של וולבק.

חבל שככל שהספר מתקדם, בעיקר לקראת סופו, הוא נעשה דכאוני ומעיק עד כמעט ללא נשוא.

דבר נוסף שהפריע לי – תחושה שקצת קשה לי להגדירה במדויק, כאילו הספר הוא המשך לסרטים אינספור שנעשו בעיקר בעשרים או שלושים השנה האחרונות, המציגים את המציאות כמין אבסורד מנוכר וחסר תקווה, שהתגובה הכביכול נפוצה עליו היא אלימות חסרת פשר. זה לא רק מקומם, אלא לא נכון- למרבה השמחה, רוב האנשים אינם פסיכופתים ואינם אלימים (אבל ברגע האמת של האלימות המטורפת, הספר הזה דווקא נסוג צעד אחד לאחור אל הראליה – יאמר לזכותו). העולם ממשיך להתקיים על השמחה ועל העצב אשר בו. זכותו של ספר להתמקד בעצב, באבסורד, בדה-הומניזציה – וזכותי שלי לסלוד מכיוון זה.

ולמרות משפט אחרון זה, אני ממליץ לקרוא את הספר, בשל מקוריותו וייחודיותו.

חשבתי שזה ספר חוור. לא מצא כוון לכתוב אותו. קורה. יש לו ספרים אחרים גם. אהבתי (ספוילר) את הלעג לאכפתיים של איכות/שימור הסביבה. כי מה איכות הסביבה עכשיו שאין חיים. אבל משפט אחד לא מספיק להחזיק ספר. התרשמתי (ספוילר): בחורה לא רוצה בחור, אז הידיד של הבחור מציע: "תרצח אותה". התחלת סיפור. אבל אין המשך.

בן 36 וולבק והוא מפרסם את הרומן הראשון שלו לאחר ספר עיון וספרי שירים. בספר שלפנינו, הראשון, כבר לומדים על המאפיינים של כתיבתו: ראיה מפוכחת וצינית של האנושות, הבנה שלמין תפקיד קריטי באנושות זו, רצון להתרחק מהמאפיינים הנוכחיים של האנושות ומציאת דרכים מורבידיות לרצון זה.

גיבור הסיפור נטול השם הוא איש מחשבים (כפי שהיה וולבק עצמו) בחברה כלשהי בפריז. ברגע שאנחנו פוגשים אותו הוא עומד בפני הטמעת תוכנה חדשה במשרד החקלאות, אי שם בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת. המחשוב וההטמעה משחקים תפקיד משני לגמרי בעלילה, המתמשכת כחצי שנה וראשיתה בסלידה מהחיים וסיומה במחשבות אובדניות.

באמצע אנחנו מקבלים את התמהיל הקבוע: רתיעה מהחיים העירוניים המדכאים, חוסר בסקס זמין החל מגיל מתקדם כמו גיל 30, צער על אי היותו יפה תואר ומוקף באהבה ותשוקה. הוא רואה במצב זה את המצב האופייני של חבריו לעבודה, שמעטים מהם זוכים במתת המראה המושך, המשיכה של המין השני והזוגיות המופלאה.

אמירותיו של הגיבור (ולמעשה, וולבק) ציניות להחריד, אם כי אסור שיובן כאילו זו ציניות לשמה, אלא יותר צער על היותנו מה שאנחנו. צער זה מוביל לדיכאון, לאשפוז, למחשבות אובדניות ולהתנהגות לא ממש מועילה לגיבור עצמו. ריח של החמצה עולה לאורך הספר, הכמיהה למין, שנאת המוסלמים וכל החומרים הרגילים, ההולכים ומשתכללים בשאר ספריו המאוחרים יותר.

מומלץ לאוהדי וולבק. השאר אולי לא יבינו ממש במה מדובר.

תפיסת עולם צינית ומפוכחת יחד עם חמלה אינסופית כלפי הבודדים, המובסים והמוכים.

ספר נוגע ללב שבועט במוסכמות ומציג תפיסת עולם מגובשת וכתיבה מקורית.