תקציר: אלישה ברנסון הייתה אמנית מצליחה וכשרונית הנשואה באושר לבעלה, עד שרצחה אותו ומאז לא פצתה מילה. תיאו פייבר הוא פסיכולוג שנחוש לגרום לה לדבר ולהבין מדוע עשתה את אשר עשתה. אז מה באמת קרה שם? ומה המחיר שיצטרך תיאו לשלם עבור המילים של אלישה?

"המטופלת השקטה" התחיל כהבטחה הגדולה והשאפתנית של עולם הספרות, ולאורך הקריאה באמת הבנתי את ההתלהבות הרבה סביבו: העלילה המותחת ומרובת הדמויות המסתוריות; השימוש במטאפורות ובדימויים מעולם המיתולוגיה והתיאטרון של יוון העתיקה; וההקבלות וטישטוש הגבולות בין המטפל למטופלת; כל אלה היו מהנים לקריאה והוסיפו רובד ייחודי לסיפור. אך כשהגעתי לתפנית העלילתית, אכזבתי הייתה רבה ומרה - הטוויסט הרגיש כאילו נכתב נטו לשם אפקט ההפתעה ותו לא, והקיום שלו חירר את העלילה עם חורים יותר משאר במסננת, עם סתירות, התנהגויות ומעשים בלתי הגיוניים בעליל. הסיום גרם לי לראות את הספר באור שלילי, כמוצר בידורי ולא כיצירת המופת שקיוויתי שיהיה, למרות הפוטנציאל הרב בכתיבה וברעיונות. אמליץ על הספר לחובבי הז'אנר והטוויסטים, אך אני בעצמי לא אקרא בו שוב, ובספק אם אקרא ספרים אחרים של מיכאלידס, חרף כשרונו.

תקציר: מילי הצעירה מחפשת התחלה חדשה לחייה לאחר קשיים רבים. לכן, כשמתחילה לעבוד עבור משפחת וינצ'סטר העשירה כקורח כעוזרת בית בעבודה שכוללת מגורים ושימוש חופשי בביתם המפואר, נראה שזו ההזדמנות שלה למה שייחלה - חיים מעבר להישרדות. או האמנם...?

את ז'אנר המתח התחלתי לחבב בשנים האחרונות בזכות אגתה כריסטי האגדית וגיום מוסו הכוכב העולה. השפה בספר הזה אמנם פשוטה למדי, ועם זאת, מקפדן טוותה עלילה רוויית טוויסטים ומניעים לא צפויים של דמויות מעוררות הזדהות וחמלה. לו הייתי נחשפת, ללא הקשר, לתפניות העלילה המרכזיות, הייתי מניחה שמדובר במותחן זול ולא אמין התלוש מן המציאות. ולכן, כמה טוב שהגעתי לספר נטולת ידע מקדים כמעט או ספויילרים - מעבר כמובן לפן ההפתעה, יכולתי להנות מן הספר ללא דיעות קדומות, ואף להעריך אותו ולהיקשר לדמויות, מה גם שמצאתי בו מסר חשוב וביקורת חשובה על התנהלות החברה שלנו - שקצת התפספסו במעבר לקולנוע בסרט בכיכובן של סידני סוויני ואמנדה סייפריד, ולמרות זאת, וגם למרות רידוד הדמויות בהשוואה לכתיבתן בספר, גם הצפייה בו הייתה מהנה, ודאגתי לגורלן של הדמויות מחדש, וסייפריד בפרט מעניקה לצופים הופעה מצויינת.

גם אם לא מדובר בפנינה ספרותית, "עוזרת הבית" הוא תכשיט מסוג אחר ששווה קריאה ודיון. אמשיך לקרוא ולחקור את ז'אנר המתח, ואקרא גם את ההמשכים של "עוזרת הבית", בתקווה שאהנה מהם כמו מהראשון.

תקציר: באי הבידיוני בוּמוֹן השוכן לחופי הים התיכון, מתגורר הסופר המצליח והאהוב נתן פולס לאחר שפרש מכתיבה בלא הסבר למעריציו המופתעים והמתוסכלים. גם לכלי התקשורת לא הסכים להתראיין במשך שנים רבות; רפאל הוא סופר צעיר בתחילת דרכו שסוגד לפולס וחולם שזה יקרא את הרומן שכתב; ומתילד היא עיתונאית מסתורית שגם רוצה תשובות מפולס, לשאלות מאוד מסויימות... מה המפגש בין פולס לשניים האלה יוליד? מדוע הפסיק לכתוב? ומה הקשר בין השלושה לגופה המתגלה על האי?

אני לא חסידה גדולה של ספרי מתח, וזה הספר הראשון של מוסו שקראתי - אבל בעקבות הקריאה, אני בהחלט רוצה להיחשף לעוד מהז'אנר ובפרט ממוסו, בתנאי שהספרים יהיו אינטליגנטיים ומפתיעים כמו זה. הספר סחף וריתק אותי מהעמוד הראשון וככל שהתקדמתי בקריאתו העניין שלי להגיע לפתרון התעלומות והמסתורין הפך לצורך של ממש. אבל היתרון הגדול ביותר של הספר, עבורי לפחות, הוא לא העלילה רווית המתח, האדרנלין והטוויסטים הלא צפויים, והעובדה שאין חורים עלילתיים או דברים לא פתורים; גם לא תיאורי האי הדימיוני שמוסו ברא שמפורטים ומתעתעים לחשוב שמדובר במקום אמיתי; אלא העיסוק בעולם הכתיבה וגם סיפור סיפורים בצורה אומנותית ואישית. מוסו ניחן בכישרון רב בניתוח לעומק של המחשבות והרגשות של דמויותיו, וכתוצאה מכך יצר אצלי מגוון של תחושות: מתח, חרדה, התרגשות, התפעלות, ואולי החשובה מכולן - השראה.

למי שמחפשים ספר מעורר מחשבה ועמוק וגם זורם שנקרא בנשימה עצורה, הרי לכם "החיים הסודיים של הסופרים". ממליצה בחום.

תקציר: פחות מחצי מאה עברה מאז שוחררו העבדים השחורים בארה"ב, אך מדינת ג'ורג'יה עדיין רויית גזענות. סילי הצעירה, חסרת ההשכלה והכנועה עושה מה שהיא יודעת כדי לשרוד. אך אין היא יודעת, שחייה ישתנו לתמיד ועוד מהמקום הכי לא צפוי.

העמודים הראשונים לא עושים הקלות או הנחות לקוראים, וזורקים אותם הישר למים העמוקים עם תיאורי אלימות קשים מנשוא. לכן חששתי שזו יצירה שמטרתה לזעזע ותו לא, אך ככל שהתקדמתי בקריאה שמחתי לגלות שטעיתי – מדובר בספר רגיש ומלא חמלה ואהבה לדמויותיו – שהן בעצמן אנושיות, אמינות, מגוונות ומורכבות. העלילה אף היא פתלתלה ומלאת טוויסטים שאותי הסיעו ברכבת הרים רגשית. בשפתה הכנה והפשוטה כשל ילדה, סילי מצליחה להעביר את ראיית עולמה, ביקורת על החברה בה חיה, וגם את התקוות והאהבות שלה, בחוכמה רבה ונוקבת. אם אתאר את הספר במילה אחת, היא תהיה "גאולה".

מומלץ בחום.

תקציר: אם חד הורית ביחד עם בתה ובנה הקטנים מנסה לשרוד חורף ארוך ואכזרי בישראל של לפני הטלפונים החכמים, באמצעות הבטחה לילדיה שתיקח אותם ללונה פארק, מתוך שאיפה לגוון את השגרה הקשה בה חיים.

אתחיל עם הדברים שכן אהבתי בספר: אהבתי את זה שלדמויות אין שם וגם כמעט שאין אזכור של מקומות או מתי העלילה מתרחשת. מעבר לייחודיות שבדבר, זה נותן תחושה אוניברסלית, שהסיפור הזה יכול לקרות לכל אישה בכל מקום. כמו גם אפילו שאלות שהילדים והקורא שואלים את עצמם במהלך הסיפור, שנותרות בלא מענה, כי זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא הכאן והעכשיו: האם והקשר שלה עם הילדים והיחסים בין האחות לאח, ששניהם מפורטים יפה. השפה בספר גם גבוהה, חדה ומדוייקת והזכירה לי סופרת ישראלית אחרת שאני מעריצה, יעל נאמן (במיוחד בקובץ הסיפורים הקצרים שלה "כתובת אש").
אך עליי להודות שהספר היה קשה לי לקריאה: למרות ואולי בגלל שהאם לוקחת אחריות על בחירותיה ומעשיה, הדברים הקשים שהיא עוברת והתגובות של הסביבה אליה מעוררים רחמים. יש לה חלומות, חלקם גלויים וחלקם נסתרים, חלקם ארציים וחלקם רוחניים, וסך הכל היא מאוד אנושית ויכולתי לדמיין אישה כזו מתהלכת בינינו. אבל חוסר התקווה והפסימיות שחוזרות על עצמן לאורך הכתיבה גרמו לי בסופו של דבר לא להתחבר לספר לצערי.
הספר כיצירה לדעתי כן טוב, פשוט לא משהו שהייתי בוחרת לקרוא מלכתחילה או שוב. המחברת אכן מוכשרת מאוד וכן אשמח לנסות ספרים אחרים שלה.

תקציר: מלורי ריינולדס טסה מדי שנה לצלם חיות בר באלסקה. אלא שהפעם, מטוסה הפרטי מתרסק באמצע היער והיא ניצלת בשן ובעין. פצועה ועומדת אך בקושי מול איתני הטבע, מגיע להצלתה מייקל בראדלי, איש יערות שלוקח אותה לבקתתו ושם נרקם ביניהם קשר גורלי ועמוק. אך מה יעשו כשמלורי תחלים ויגיע זמנה לחזור הביתה? ולמה מייקל דן עצמו לחיים מבודדים מלכתחילה?

הספר הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לצאת ממחסום קריאה של חודשים. נכון שהוא צפוי למדיי והכתיבה לא מתוחכמת במיוחד, אבל זה כנראה היה המתכון לחזרה שלי לקריאה. הוא קליל, מעניין למרות צפיותו, מתוק ומחמם את הלב.

אמת שפעמים רבות הז'אנר הרומנטי והז'אנר האירוטי שזורים זה בזה, אבל הקוראות והקוראים שיבואו ל"אורות הצפון" בשביל האירוטיקה עלולים להתאכזב, שכן זה ספר רומנטי בהגדרתו עם תכנים מיניים לא רבים בו. אני באתי בשביל הרומנטיקה ויצאתי מסופקת.

ניכר מהסיפור שלסופרת חשובה האמונה באלוהים, ולמרות היותי אתאיסטית לי הדבר לא הפריע. התייחסתי לשיח בין הדמויות ולמונולוגים של מלורי על אמונה כהבעה של ראיית עולמה של סטפנס ולא כהטפה. מה גם שבמצבים קיצוניים וקשים כמו אלה המתוארים בספר, כמו קור עז וריחוק מחברה אנושית, אמונה במשהו, בין אם באלוהים או ביקום או בכל מושג רוחני אחר, יכולה להעניק כוח.

לסיכום, ספר שהוא אסקפיזם טהור, וגם אם הוא לא לכל אחד, מאמינה שהוא כן להרבה.

תקציר: בבית קפה קטן בטוקיו של ימינו מוצעת למבקרים בו הצעה שעל פניה מפתה וקשה לסרב לה – מסע בזמן. אלא שישנם מגבלות וחוקים אודות הנסיעה, שהעיקרי בהם הוא שהיא תיתכן כל עוד כוס הקפה נשארת חמה. על כל נוסע בזמן לחזור להווה לפני שכוס הקפה שלו תתקרר.

הספר מורכב מארבעה פרקים שכל אחד מהם מתרכז בדמות אחרת שחושקת באותה מטרה נכספת, בתוך סיפור מסגרת עלילתי ורציף אחד. כלומר, יש לקרוא את הפרקים לפי סדר הופעתם.

זה נכון שאני באופן אישי מאוד נהנית מפנטזיה וממדע בדיוני, אך מודעת היטב לעובדה שישנם קוראים שלא ועלולים להירתע מהאלמנט של נסיעה בזמן. אבל זה מה שזה – אלמנט ותו לא. הנסיעה בזמן היא בסך הכל כלי להעברת המסרים הפילוסופיים והרוחניים של הסופר, ודרך עבור הדמויות להגיע לסגירת מעגל והתפתחות בצורה מעוררת חמלה ונוגעת ללב. המחבר משכיל לגעת בנושאים טעונים כמו פרידה ואובדן בדרך רגישה ואמפטית, מה שגם שהנגיעה בנושאים הללו היא הדרגתית ולכן קלה וזורמת לקריאה.

אומנם התרגום העברי נעשה בעקיפין מאנגלית ולא ישירות מיפנית, אך היפניות שבספר מורגשת לאורכו. המשאלה לנסוע בזמן היא עתיקת יומין ואוניברסלית, אך בספר זה מטופלת בצורה מקורית עד מאוד. המסתורין שאופף את הכללים המוזרים וההזויים אודות הנסיעה בזמן מוסיף לתחושת האגדה המודרנית של הסיפור ולקסם שלו.

לסיכום, מדובר בספר מקסים, שגם משעשע ומצחיק אך בעיקר מעורר מחשבה ומרגש ככל שמתקדם. ממליצה בחום.

תקציר: באסופת סיפורים קצרים סמי אוטוביוגרפית זו, הקורא יתוודע לחוויות ולקשיים של דומיניקנים הן ברפובליקה והן בארצות הברית בשנות השבעים והשמונים. גיבורם של מרבית הסיפורים הוא יוניור, ילד הגדל לנער שיופיע בעתיד גם בספרו המוכר יותר של דיאס שאף זיכה אותו בפוליצר, "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו". אבל קודם לכן, יוניור ושאר הדמויות יצטרכו להתמודד עם החלום האמריקני ושברו.

גילוי נאות: הגעתי אל הספר בעקבות העניין הרב שלי ברפובליקה הדומינקנית, על תרבותה, מנהגיה ואנשיה. מבחינה זו כן למדתי דברים רבים חדשים ואני שמחה שקראתי אותו, אך מבחינה ספרותית-אומנותית לא יצאתי מסופקת. שפת הדוברים בסיפורים זהה לזו של שאר הדמויות: פשוטה, סלנגית ויומיומית. כן יש שימוש במטאפורות ודימויים לאורך הסיפורים, ואף שמרתי לעצמי מספר לא קטן של ציטוטים מתוכם, שמעבירים היטב את תחושת הקושי וההחמצה. אבל זו בעיה נוספת שלי עם "לטבוע" – הפסימיות וחוסר התקווה שבו. הדמויות עסוקות רוב הזמן בהישרדות ורובן נטולות שאיפות או חלומות. מה גם שלמרות שיכולתי להזדהות איתן ברמה הכללית הן מאוד לא סימפטיות ואף אלימות. נכון שהן אינן מרחמות על עצמן רוב הזמן כי אינן מכירות מציאות אחרת; אבל גם אני לא ריחמתי עליהן והרגשתי כלפיהן מעט חמלה, אם בכלל. אני חושבת שצורת הגשה אחרת של הסיפורים הייתה עושה עם הספר חסד והוא היה עשוי להיות יצירה מבריקה וחדה. אביל התוצאה הסופית, לטעמי, רחוקה מכך מאוד-מאוד.

על הספר אמליץ רק למי שמחפש ללמוד על התרבות הדומיניקנית וגם, בעירבון מוגבל.

תקציר: בשנות החמישים והששים, מחוץ לכפר קטן בקרוליינה הצפונית, באזור טבע פראי ובלתי מרוסן, מגדלת את עצמה קאיה, הקרויה בפי המקומיים "ילדת הביצות", אחרי שמשפחתה נטשה אותה. אותה ילדה הגדלה להיות נערה חיה כאחד עם הטבע, לומדת ממנו ומנתחמת בו, עד שנכנסים לחייה שני נערים – האם אלו ישנו את חייה? האם קאיה באמת מה שנאמר עליה? ומיהי באמת?

אני יותר משמחה לכתוב, ש"שירת סרטני הנהר" הוא רב מכר שתואר זה מוצדק עבורו בהחלט. מדובר ביצירה פתלתלה, יפהפייה, מקורית ורגישה שאף הפתיע אותי שהיא גם הפרוזה הראשונה של אוונס, מדענית במקור (שזה דווקא אינו מעורר פליאה לאור הידע העצום המופגן לאורך הספר אודות הטבע). הדבר שהכי זכור לי מהספר הוא השפה העשירה והגבוהה שאינה רק ליופי, אלא גם משכילה להקביל את הטבע, בעלי-החיים והצמחים שבו לדמויות האנושיות במטאפורה שלא קראתי ככמותה באף ספר לפני כן. מה גם שהספר מכיל מגוון רב של ז'אנרים שמשתלבים בהרמוניה כשתי וערב זה בזה: דרמה משפחתית, סיפור התבגרות, אהבה ראשונה ואף תעלומת רצח מותחת.

לסיכום, אני ממליצה בחום רב על הספר, שגם אם אתוודה שקראתי טובים ממנו, לא קראתי כמותו. מחכה בקוצר רוח לעיבוד הקולנוע העתיד לעלות לאקרנים בארץ בחודש הבא, כשלא אחרת מאשר טיילור סוויפט, אחת הזמרות האהובות עליי, כתבה וביצעה שיר לפסקול בכבודה ובעצמה.