“תקציר: באסופת סיפורים קצרים סמי אוטוביוגרפית זו, הקורא יתוודע לחוויות ולקשיים של דומיניקנים הן ברפובליקה והן בארצות הברית בשנות השבעים והשמונים. גיבורם של מרבית הסיפורים הוא יוניור, ילד הגדל לנער שיופיע בעתיד גם בספרו המוכר יותר של דיאס שאף זיכה אותו בפוליצר, "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו". אבל קודם לכן, יוניור ושאר הדמויות יצטרכו להתמודד עם החלום האמריקני ושברו.

גילוי נאות: הגעתי אל הספר בעקבות העניין הרב שלי ברפובליקה הדומינקנית, על תרבותה, מנהגיה ואנשיה. מבחינה זו כן למדתי דברים רבים חדשים ואני שמחה שקראתי אותו, אך מבחינה ספרותית-אומנותית לא יצאתי מסופקת. שפת הדוברים בסיפורים זהה לזו של שאר הדמויות: פשוטה, סלנגית ויומיומית. כן יש שימוש במטאפורות ודימויים לאורך הסיפורים, ואף שמרתי לעצמי מספר לא קטן של ציטוטים מתוכם, שמעבירים היטב את תחושת הקושי וההחמצה. אבל זו בעיה נוספת שלי עם "לטבוע" – הפסימיות וחוסר התקווה שבו. הדמויות עסוקות רוב הזמן בהישרדות ורובן נטולות שאיפות או חלומות. מה גם שלמרות שיכולתי להזדהות איתן ברמה הכללית הן מאוד לא סימפטיות ואף אלימות. נכון שהן אינן מרחמות על עצמן רוב הזמן כי אינן מכירות מציאות אחרת; אבל גם אני לא ריחמתי עליהן והרגשתי כלפיהן מעט חמלה, אם בכלל. אני חושבת שצורת הגשה אחרת של הסיפורים הייתה עושה עם הספר חסד והוא היה עשוי להיות יצירה מבריקה וחדה. אביל התוצאה הסופית, לטעמי, רחוקה מכך מאוד-מאוד.

על הספר אמליץ רק למי שמחפש ללמוד על התרבות הדומיניקנית וגם, בעירבון מוגבל.”

“נחמד”

“ג'ונוט דיאס. רק מהשם התעוררה סקרנותי. בעשור האחרון, הסיפורת הבינלאומית מקדמת ומפמפמת שמות כאלה. "ספרות מהגרים". ג'ונוט דיאס הוא מהגר. הוא מאוד מקפיד שלא נשכח את זה. ג'ונוט דיאס הוא סופר מוכשר שכוכבו דרך בשנים האחרונות, וכך הוא זכה בפרס האולטימטיבי, להיות מתורגם לעברית. כאן מדובר בלקט סיפורים קצרים שפורסם יותר מעשור לפני הרומאן שזיכה אותו בהצלחה - "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו". אלא שמה שעובד באנגלית כנראה עובד פחות בעברית. כי במקום להתרכז בסיפור, דיאס עסוק בהחלפת מילים בשמות שלהם בספרדית, כך שהקורא צריך לפנות להערות המתרגם כל משפט שני. ולצד זה, מעין התלהבות יעני-לטינית-אורגינל-יעני מהמילים זיון, ציצים ותחת. או צ'יקאס, בוניטאס ולטינאס. וזה חבל כי כשמצליחים להתרכז בסיפור, גם אני וגם דיאס, אז התרגשתי ונהניתי וחוויתי אמנות מילים ברמה הכי גבוהה שיש. אבל זה קרה באקראי ומעט מדי כדי שאני אוכל להמליץ על הספר הזה.”