1
אמי
"קלמנטיין ריידר, אני נשבעת באלוהים, אם תמשיכי להיות מדוכדכת, אני מחזירה אותך הביתה," אמרה טדי.
"אני לא מדוכדכת!" מחיתי, אף שזה בדיוק מה שהייתי. זה מה שהחזרה הביתה עשתה לי, כמו גם השימוש של טדי בשמי המלא. ברצינות, מי קורא לבתו היחידה על שם פרי? כשזה הגיע לבילוי לילי, טדי הייתה מכוונת מטרה, וכשטדי החליטה משהו, לא היה טעם להתווכח איתה. בדרך כלל לא היה לי אכפת. טדי היא החברה הכי טובה שלי. היא הכירה אותי יותר טוב ממה שהכרתי את עצמי וידעה מה אני צריכה עוד לפני שהבנתי זאת בעצמי. כשקיבלתי הבוקר את ההחלטה לארוז את הדירה, להיפרד מהחבר שלי באמצעות פתקית על המקרר ולעזוב את מסלול מרוצי החביות, נסעתי 300 מייל היישר לביתה שבעיירה הקטנה שלנו.
אפילו עוד לא פרקתי את הטנדר שלי — הוא בחניה של טדי.
אני מזהה את דרך העפר בה טדי מסיעה אותנו ומייד מצטערת שלא נשארתי עם הטנדר שלי. "ברצינות? ׳דֵווילז בּוט׳?" שאלתי. ידעתי שאין לנו הרבה אפשרויות במדולארק, אבל ׳דווילז בּוט׳ היה מקום שרציתי להימנע ממנו. הסיכוי שהכרתי כל אחד ואחת מיושביו הנוכחיים היה גבוה בצורה מסוכנת.
אבי ואחיי עוד לא ידעו שאני בבית, ורציתי שיישארו מחוץ למעגל עוד קצת.
"כן, ׳דווילז בּוט׳. מקום כיפי וקליל," הסבירה. "ואת זקוקה לכיף וקלילות, אמי." בכנות, זה כנראה מה שאני צריכה, אבל ההגדרה של טדי להנאה הייתה קצת שונה משלי.
"את יודעת מה כיף?" שאלתי. "יין ו —"
טדי קטעה אותי וסיימה את המשפט בעצמה. "יין ו — אין כמו אלבמה, נכון," היא אמרה. "אבל, אמי. ישבת בדירה שלך בדנוור עם יין ו — אין כמו אלבמה במשך חודש. בכל שיחת וידיאו שלנו יכולתי לשמוע ברקע את פטריק דמפסי ננטש על המזבח ולראות את עיניו הכחולות והדומעות במוחי — יש גבול כמה מזה אני יכולה לשאת."
"זו הסצנה הכי טובה בסרט," טענתי. "היא שוברת לך את הלב ומרכיבה אותו מחדש."
טדי הניחה את ידה על ליבה. "אני לא מערערת על איכות הסרט," אמרה. "לעולם לא. אני רק אומרת שיש סיבה לכך שבאת הביתה במקום לצפות בו שוב בפעם השלושים ושתיים."
לעזאזל. שנאתי כשצדקה.
"בסדר," הודיתי. "אבל את משלמת על כל המשקאות."
טדי צחקה. "את חושבת בקטן מדי. למה שאשלם על המשקאות שלך — או שלי — כשאני יודעת בוודאות שיש לפחות תריסר גברים ב׳דווילז בּוט׳ שישמחו לקנות אותם בשבילנו?"
"את מפריזה בהערכת כוח השכנוע שלי על גברים," אמרתי.
"ואת ממעיטה בשלי," ענתה טדי בקריצה. "בנוסף," אמרה, "את קלמנטיין ריידר, אלופה במרוצי חביות ובת למשפחה האהובה ביותר במדולארק. אנשים יילחמו בשביל לקנות לך ולי משקה."
התנשפתי ברוגז.
טדי חייכה את אחד מחיוכיה המנצחים. "בין הקולג' למרוצים נעלמת לכמעט עשור, וכשאת חוזרת, את מתראה רק עם המשפחה שלך ואיתי," המשיכה. "הפכת מאהובת מדולארק לתעלומת מדולארק. אנשים ישמחו לראות אותך."
טדי עצרה את הטנדר. הבטתי מבעד לחלון בצד הנוסע על חניון העפר המוכר. החניון היה מלא. בוודאי שהוא היה — זה היה יום שישי בערב במדולארק שבוויומינג.
למה המאורע שהוביל אותי לארוז את החיים שלי בדנוור ולהחזיר אותי הביתה לא יכול היה לחכות עד ליום שני?
׳דווילז בּוט׳ היה אחד הברים הוותיקים ביותר בוויומינג, והוא נמצא ישירות על קו מחוז מדולארק. הוא היה נסתר מספיק כך שיושביו היו כמעט תמיד אך ורק מקומיים. מבחוץ הוא לא נראה מרשים מיוחד. בעצם, גם לא מבפנים. היה זה מבנה עץ ישן שנבנה בסגנון סלון קלאסי. היו בו כתמי צבע דהויים, עודף שלטי ניאון, וחתיכת דיקט שהייתה תלויה מעל דלת הכניסה עם מגף בוקרים מרוסס ובתוכו קלשון השטן. למעשה לא היה כתוב ׳דווילז בּוט׳ בשום מקום — לא על הדלת, לא על כוסות הבירה, לא על שום דבר. אלו תמיד היו רק המגף הבודד והקלשון מעל דלת הכניסה.
על אף שעדיין היינו בטנדר, יכולתי לשמוע את הלהקה. הם ניגנו קאבר של האנק ויליאמס. השעה הייתה רק תשע, אז קלאסיקות הקאנטרי ימשיכו עד שהקהל ידרוש להיטים חדשים יותר כדי לרקוד ולשיר. החזקתי אצבעות שטדי ואני נצא מפה עד אז.
אבל לא היו לי ציפיות גדולות.
"הי." נשמע קולה הרך של טדי מצד הנהג.
"אם את באמת לא רוצה להיות כאן אנחנו יכולות ללכת, אבל אני לא יכולה לחשוב על משהו אחר שאני מעדיפה לעשות בלילה הראשון של החברה הכי טובה שלי בבית, מלבד בילוי במקום ששתינו אוהבות בסתר ליבנו." זה נכון, אהבתי את המקום, בלית ברירה. "אנחנו תמיד נהנות כאן. סיכון נמוך, תגמול גבוה."
נאנחתי. היה בי חלק קטן... שהיה נרגש להיות ב׳דווילז בּוט׳. להיות בבית.
וחלק עוד יותר קטן שידע שטדי צודקת. יהיה לנו כיף, אנשים יהיו אדיבים, וכנראה שלא נצטרך לשלם על המשקאות שלנו.
זה היה הקטע במדולארק — המקום היה צפוי. נוח אפילו. שני דברים להם נזקקתי עכשיו.
"מה את רוצה לעשות, אמי?" טדי שאלה.
הסתכלתי עליה. "אני רוצה להישאר," אמרתי. והתכוונתי לכך.
חיוך המגה־ואט על פניה של טדי יכול היה להאיר את מדולארק ואת כל המחוזות שמסביב. טדי הושיטה את ידה אל ידי ולחצה.
"זאת החברה שלי. קדימה, בואי ניכנס."
נשימות עמוקות, אמי. משכתי בידית כדי לפתוח את דלת הנוסע ודחפתי אותה בכבדות. לפורד ריינג'ר שלה משנת 1984 היו כמה מוזרויות — דלתות שבקושי תפקדו היו אחת מהן.
ברגע שהמגפיים שלי פגעו בעפר, הבטן שלי החלה להירגע. היה משהו מנחם בצליל האבנים תחת סוליות המגפיים שהזכיר לי שאני בסדר. זה היה מוכר. הכול היה כל כך זר בזמן האחרון, אבל לא זה. לא הבית.
אחרי שתכננתי כל כך הרבה זמן את הבריחה שלי ממדולארק, לא ידעתי איך ארגיש כשאחזור. חזרתי לחגים, ימי הולדת וכמה סופי שבוע, אבל הפעם זה הרגיש קבוע יותר. חשבתי שארגיש לכודה כמו לפני שנים.
אבל זה לא היה המצב. הרגשתי נורמלית לחלוטין.
נשמתי עמוק את אוויר הלילה הקריר. הרגשתי שהאוויר שנכנס לריאותיי הודף את הכבדות שהתמקמה לי בחזה.
שמעתי את מגפיה של טדי מתקרבים לצד שלי של הטנדר כשסגרתי את הדלת. "לעזאזל, ריידר," היא אמרה. "כמעט שכחתי עד כמה את מהממת."
חייכתי. חיוך אמיתי.
המחמאות מטדי היו הכי טובות כי ידעתי שהיא מתכוונת אליהן. טדי הייתה כנה, נועזת ואוהבת. היא מעולם לא אמרה משהו שלא התכוונה אליו.
"אני גם ככה חוזרת איתך הביתה הלילה, אנדרסן. אין צורך להרעיף עליי מחמאות," אמרתי ושילבתי את זרועי בזרועה. "יופי של זוג אנחנו."
וזה היה נכון.
טדי ואני היינו בלתי נפרדות מאז שאביה התחיל לעבוד בחווה של משפחתי לפני יותר מעשרים שנה. על אף שבילינו את ארבע השנים האחרונות שאחרי הקולג' בערים שונות, דיברנו כמעט כל יום, וטדי נסעה שמונה שעות לדנוור לפחות ארבע פעמים בשנה. היה לי מזל שיש לי חברה כמוה, סוג החברות שרוב האנשים יכולים רק לחלום עליהן.
כשהגעתי לחניה שלה מוקדם יותר היום, כל חיי היו ארוזים בתוך הטנדר שלי. היא לא הנידה עפעף. היא לא שאלה על הדירה, על החבר או על הקריירה שהשארתי מאחור. היא רק האכילה אותי בגבינה ודיאט קולה ונתנה לי לזעוף על הספה שלה במשך כמה שעות. ואז היא מחאה כפיים, הסימן שלה לכך שהגיע הזמן להתקדם, ואמרה לי ללכת למצוא בארון שלה משהו ללבוש כי אנחנו יוצאות.
בסופו של דבר לבשתי גופייה לבנה פשוטה, המכוסה בז'קט הג'ינס האהוב עליי, וחצאית סאטן שחורה מהארון של טדי. השסע היה קצת גבוה יותר ממה שהייתי רגילה — ממש מעל אמצע הירך — אבל אהבתי את ההרגשה. חושנית. נעלתי מגפי בוקרים שחורים שלא אמורים להיות ברדיוס של עשרה מטרים מסוס, אבל היו מושלמים ללילה בבר.
טדי לבשה חולצת בטן שחורה עם שרוולים קצרים ומכנסי ג'ינס כחולים בהירים שנראו כאילו עוצבו לגופה, פשוטו כמשמעו. שיער הנחושת שלה היה משוך לקוקו גבוה שקפץ עם כל תנועה שלה.
"מוכנה, בייב?" היא שאלה.
עוד נשימה עמוקה של אוויר קריר מוויומינג. את בסדר, אמי, חשבתי לעצמי. המגפיים שלך כבר לא על הסוס. את על קרקע מוצקה.
"מוכנה."
2
אמי
לחצות את מפתן הדלת של ׳דווילז בּוט׳ הרגיש כמו ללבוש את מכנסי הג'ינס האהובים עלייך. כל דבר פה פשוט... התאים. בפנים היה חשוך, מלוכלך והדיף ריח של עשן סיגריות ישן. משנת 2005 העישון בפנים הוא בלתי חוקי בוויומינג, אבל אף אחד לא אמר כלום אם מישהו הדליק מדי פעם סיגרה ב׳דווילז בּוט׳.
זה היה בר מקומי, מואר באור צהוב עדין מאחורי הבר, אורות במה ושלל שלטי ניאון.
היה משהו בשלט ניאון שבקע דרך החשכה.
השלט האהוב עליי היה קאובוי רכוב על בקבוק בירה כמו שור, והוא נתלה ממש מעל השולחן הגבוה האהוב עליי בפינה. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את ׳דווילז בּוט׳ באור יום, ולא נראה לי שרציתי. המקום הרגיש מסתורי יותר כשהוא שטוף באור הניאון.
וכולם נראו טוב יותר. זה מה שהכניס את כל מי שהגיע ל׳דווילז בּוט׳ לצרות.
אחרי כמה צעדים הרגשתי את המגפיים שלי מתחילים להידבק לרצפה — כנראה מקבלים טעימה מענגת של ויסקי שנשפך לפני שלושים שנה — טדי ואני התקדמנו לכיוון פינת בוקר הניאון שלי.
"טוב, אז מה נשתה הלילה, משקה כהה או משקה בהיר?" שאלה אותי טדי.
"בהיר," אמרתי, בידיעה שיש לנו שתי אפשרויות: וודקה או טקילה. ולא היה לי ספק שטדי עומדת לבחור בטקילה.
"טקילה, אם כך," היא אמרה. יש דברים שלא משתנים לעולם.
אין כמו תחושת ההיכרות שרק להיות בחברת אנשים שאת אוהבת יכול לספק, וממש אהבתי את טדי.
"תישארי כאן ותמשיכי להיראות לוהטת ומסתורית, ואני אלך להביא את הסיבוב הראשון שלנו," קראה טדי מעל קולות הלהקה.
"טקילה עם סודה, טוב?" בידיעה שאם לא אבהיר, היא תחזור עם שתי כוסיות לכל אחת מאיתנו. "תני לי להתחיל לאט."
טדי גלגלה את עיניה והתחילה ללכת. "בסדר. טקילה עם סודה. לעת עתה."
"עם תוספת ליים, בבקשה!" קראתי אחריה. היא נופפה לי בידה בלי להסתובב כדי שאדע ששמעה אותי.
הורדתי את ז'קט הג'ינס שלי ותליתי אותו על גב הכיסא לפני שהתיישבתי לספוג את הסביבה.
זיהיתי כמה מהקבועים בבר — ג'ורג', פרד, אדגר והארווי. אני חושבת שהם באים לכאן כל לילה משחר הימים. פעם היה חבר חמישי בכנופיה הקטנה שלהם, אבל ג'ימי ברוקס נפטר לפני כמה שנים. איש מעולם לא התיישב בקצה המרוחק של הבר — אפילו המקום של ג'ימי עדיין היה פנוי. תהיתי אם למישהו יהיה אי פעם האומץ או הטמטום להתיישב בו. הבחורים היו זקנים, אבל זה לא אומר שלא הפחידו פחד מוות את כולם.
טדי התקדמה לכיוון הבר והניפה את הקוקו שלה לעבר אדגר, ללא ספק מנסה לגרום לזקן לשלם על המשקאות שלנו.
הלהקה עברה לגרסת כיסוי לשיר 'I've Always Been Crazy' של וויילון ג'נינגס. קהל אנשים בקדמת הבמה צעקו את הפזמון. התבוננתי בהם, שמחתם הבלתי מסויגת העלתה חיוך ענק על פניי.
"אמי?" הסטתי את מבטי מקבוצת הבוקרים המזמרים אל בעל הקול העמוק.
"קני, היי." לא זכרתי מתי בפעם האחרונה ראיתי את קני ואייט — סיום בית הספר התיכון? — אבל זיהיתי אותו מייד כשהוא נעמד מולי. שערו הבלונדיני בתספורת קצרה וזקנו גזוז למשעי כפי שמעולם לא דמיינתי אותו. קני היה ידוע יותר כקוורטרבק לשעבר בתיכון מדולארק, אבל הוא גם היה הדייט של אמי ריידר בנשף סיום התיכון.
"כל כך טוב לראות אותך," אמרתי וקמתי מהכיסא לתת לו חיבוק מהיר. הוא כרך את זרועותיו סביבי בחוזקה ולחץ. כשהתרחקתי, הוא השאיר את אחת מידיו על מותניי, אז השארתי אחת משלי על כתפו. ברומא תהיה רומאי וכן הלאה.
"אלוהים, אֵם. עבר הרבה זמן. חשבתי שאת בסבב של איגוד הרודיאו המקצועי WRPA לנשים. גם איגוד הרודיאו חשב כך.
"אני לוקחת הפסקה," אמרתי. מתחילה את הנאום שתרגלתי כל הנסיעה מדנוור למדולארק. "אני מתחרה כבר הרבה זמן, אז חשבתי לבלות עם המשפחה שלי קצת. חוץ מזה, אני ממש מתגעגעת לחווה."
הוא לחץ קלות על מותניי. לא שנאתי את זה.
"אביך ואחייך מנהלים עסק לא קטן. אני בטוח שהם שמחים לקבל אותך חזרה." כן, גם אני בטוחה שיהיו. ברגע שיגלו שחזרתי. "כמה זמן את מתכוונת להיות בסביבה?" לנצח, כנראה, חשבתי לעצמי, בהתחשב בכך שאני אפילו לא מסוגלת להביא את עצמי לעלות על סוס כרגע.
בשביל מי שבילתה כל חייה ברכיבה על סוסים, לא להיות מסוגלת לעבור את המחסום הנפשי של פציעה שהתרחשה על גב סוס היה סיוט. ידעתי שאם אני רוצה לחזור לרכוב, גם אם לא להתחרות, מדולארק ורֶבֵּל בּלו הם המקומות להתחיל בהם.
"לפחות לכמה חודשים," אמרתי, מנסה לשמור על קולי נלהב, אבל לא יותר מדי כדי שלא יישמע מאולץ. "טוב להיות בבית."
קני חייך אליי. חיוך רחב, חם ואמיתי. "באמת טוב לראות אותך, אמי. את נראית טוב. ממש טוב." הרגשתי שאני מסמיקה ושעל לחיי עולה גוון עמוק של ארגמן. קני תמיד ידע לדבר בחלקלקות. רציתי לברוח ולהתחבא מהאופן שבו הביט בי, בנוסף לכנות מאחורי דבריו, כאילו חיכה לי כל הזמן הזה.
במקום זאת, הגבתי בחיוך משלי ואמרתי, "טוב לראות גם אותך, קני."
"בזמן שאת כאן, אנחנו צריכים להיפגש יות —" מילותיו של קני נקטעו על ידי הלהקה שעצרה ברישול את הביצוע שלהם לשיר ׳Good Hearted Woman׳. שתיקה מבולבלת השתררה על הבר כשכולם חיכו לצעד הבא שלהם.
אחרי כמה שניות, נגן גיטרת הפלדה ניגן את שורות הפתיחה של — אלוהים, לא — 'Oh My Darlin' Clementine'.
היו רק שני אנשים שחשבו שזה מצחיק לענות אותי עם השיר הזה בכל פעם שאני נכנסת לחדר. אחד מהם היה אחי הבכור, גאס, אבל ידעתי שכרגע הוא אפילו לא נמצא בגבולות המדינה של ויומינג. מה שמשאיר רק אפשרות אחת. הוא היה כאן.
סרקתי בכעס את הבר וחיפשתי אותו. המזדיין הזה. הלקוחות של ׳דווילז בּוט׳ התחילו לשיר ולהתנדנד, הרבה מהם הפנו חיוכים מטופשים לכיווני. השיר הזה היה בדיחה פנימית של העיירה בשלב הזה, וכרגע הייתי ממוקדת במציאת הג'וקר.
לא ראיתי אותו, אבל הוא חייב להיות פה איפשהו. למה הוא בכלל ב׳דווילז בּוט׳? לא היו לו מגדלי פחיות בירה להכין בסלון שלו? בקבוקי ויסקי לירות עליהם?
אם הוא הצליח לשכנע את הלהקה להפסיק לנגן את הסט שלהם, הוא כנראה היה קרוב לבמה. בלי לחשוב, התחלתי להתקדם לכיוון. ממשיכה לסרוק את הבר תוך כדי הליכה. רעיון גרוע לבחורה שמצליחה לשמור על תיאום בין חלקי הגוף שלה רק כשהיא על גב סוס.
מעדתי ונתקלתי במשהו קשה.
חזה.
חזה של גבר.
החזה של הגבר.
הרמתי מבט אל בעליו, שהיה עם חיוך זחוח על פניו.
זה היה הוא.
לוק ברוקס.
