בגיל שלוש עשינו מעבר חד לארצות הברית, זה היה כמו להיכנס לסרט הוליוודי. פתאום ראינו דברים שהדרך היחידה שידעו על קיומם בארץ הייתה מהסרטים.
בין הקניות הראשונות של ההורים שלי היה מכשיר וידאו וקלטות של סרטי דיסני, כולם דוברים אנגלית, כמובן, בשביל לחזק את השפה אצלי ואצל האחים הגדולים שלי.
בין הסרטים שנקנו היה "אליס בארץ הפלאות". מה קרה לי אחרי הצפייה הראשונה? שטתי על פני ענני החלומות בהקיץ.
בהתחלה כמובן שחצי ממה שנאמר לא הבנתי בגלל השפה וחידודי הלשון שהיו בלתי ניתנים להבנה על-ידי ילדה ישראלית בת שלוש אבל הצבעוניות והקצב המסחרר הדליקו אצלי משהו, צפיתי בקלטת הזו שוב ושוב.
עם השנים ככל שגדלתי לאהבה לסרט התווספו סקרנות ורצון גדול להבין מאיפה הסרט בא, מה הוא לא הגיע הישר מעולמו של אדון וולט דיסני אלא מאדם שעל פניו נראה אפרורי, עצוב, משעמם... לואיס... מי?! לואיס קרול!
הרגשתי שאני חייבת לדעת מי הוא, מאיפה הוא בא ומאיפה אליס הגיעה, לא לגמרי מדמיונו הקודח?!? באמת הייתה אליס???
התגליות הכו בי אחת אחרי השנייה, הסקרנות גדלה והאהבה וההערכה לסיפור עצמו גדלו והתעצמו.

לפני כמה שנים עבדתי בחנות ספרים, יום אחד הוצאת מפה הודיעו שהם מפסיקים את ההדפסה של סדרת ספרי מפה הקטנים שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר: מדע, דמות, פילוסופיה, אומנות... (מישהו מכיר?) ואני מהפחד שאפסיד משהו רכשתי את כל הספרים שהיו לנו בחנות, עשרים ואחד כרכים קטנים (חסר לי מספר חמש, אם למישהו יש, אשמח).
אחד מהכרכים, איך לא, עוסק בלואיס קרול, אליס ואליס.
מה אגיד ומה אומר?
הההההמממממ... (אנחת נחת) נהניתי
מיכל מקיפה הכל, אפילו היו פיסות מידע שחידשו לי, הכתיבה קולחת, ברורה והספר ערוך בצורה כזו שאפשר לקרוא מהאמצע לסוף ואז להתחלה.
כל פעם בחרתי פרק אחר, לא לפי הסדר, לפעמים קראתי קטעים פעמיים. פתאום שוב הכל היה הגיוני בתוך הלא הגיוני ונשאבתי לתוך הספר, חזרתי לילדות שהייתי מוקסמת אח איזו הרגשה משכרת להיות מוקסמת, תחושה כל כך תמימה וטהורה.
ארץ הפלאות היא קסם מבחינתי ומיכל שפכה אור וגרמה לקסם להיות יותר קסום כי אחרי שמבינים יותר ויותר מיהו לואיס, הכל נראה בלתי אפשרי, איך אדם שהגיע מרקע אפור ונורמטיבי כותב פסיכדלי?! קסם!!!

פתחתי את הסקירה עם סיפור על עצמי ואני חייבת לסיים עם עוד אנקדוטה קצרה... ובכן... על עצמי...
אני אספנית, לא אגרנית! אספנית... שלל אוספים
בין האוספים התפתח לו אוסף צנוע של תשעה עשר ספרי "אליס בארץ הפלאות" ו"אליס מבעד למראה" בשפות שונות משלל מדינות בעולם, שמות שונים, איורים שונים ומשונים ואפילו גרסה שמצהירה על עצמה שהיא לאספנים.
כל החביבים הללו מונחים על מדף משלהם בספרייה ולידם קופסת נגינה שכל הבחוץ מעוטר בדמויות מהסיפור ובפנים כשפותחים דמותה של אליס ניצבת במרכז והיא מסתובבת סביב צירה לצלילי המנגינה.

יש לי חברה מאוד טובה, מגיל 15 אנחנו יחד, כמו אחות נוספת.
עברנו כל כך הרבה ביחד כל אחת בחייה וגם בקשר שלנו: עליות-ירידות, כאבים-שמחות, כעס-השלמה.
באיזשהו שלב קיבלנו החלטה משותפת שבגיל 40 נטוס לפריז נעלה למגדל אייפל ונקפוץ. שיקפצו לנו כולם אנחנו משאירות הכל מאחור.
מי בכלל רוצה להתמודד עם בעיות של גדולים? עם זיקנה, עם אכזבה, עם לבבות שבורים וארנקים ריקים?
מאז אותה החלטה החיים התגלגלו להם, התהפכו איזה פעם או פעמיים, עלינו-לידינו-מאחורינו, איפ איזו התשה.
האם באמת נעשה את זה? יש עוד זמן...
בינתיים זה הפך לבדיחה/הלצה שכזו ומדי פעם נזכרות בחצי חיוך מריר ברעיון שפעם נראה כל כך הגיוני והאנוכיות שבו הייתה מתוקה להפליא.
צירוף המילים 'לפני שאמות' בדרך כלל מתאר איזו התייחסות לתקופת זמן שיש בה בעצם... זמן...
לפני שאמות אני חייבת לבקר בארץ הזו/ חייבת לאכול את זה/ רוצה להיות מסוגלת לומר כל מה שעולה על דעתי.
ולפעמים צירוף המילים הזה מתאר את חוסר הזמן וחייבים להספיק כל-כך הרבה דברים בפרק זמן כל-כך קצר.
'לפני שאמות' נח אצלי על המדף כבר כמה שנים וכל פעם שניגשתי לספרייה לבחור ספר שאקרא עכשיו,
תמיד פסחתי עליו ובלב הבטחתי לו שאחזור אליו כשיהיה לי זמן/ כוח/ או פשוט יכולת הכלה.
כשסוף סוף התחלתי לקרוא הבנתי שאני יוצאת למסע ואני צריכה המון יכולת הכלה, וואו כמה היה קשה, הרגשתי שהמילים עוטפות את לבי ומוחצות אותו.
המסע היה עצוב ומרגש ופתאום מצחיק ויותר מהכל הוא היה אמיתי והעביר תחושה של כנות טהורה, כמה כאב! חדר את כל העצמות שלי ופגע ישר בנשמתי (שעוד לא התאוששה מ"הדרך/ קורמאק מקארת'י").
ג'ני דאונהם לא ייפתה את התמונה, גסיסה היא עסק מכוער, כל-כך הרבה כעס והתחשבנות וזה מסריח וקשה, יש הרבה עצבים והתפרצויות ולא תמיד מתחשבים לפעמים גם על הגוסס כועסים ולעיתים אין את המסוגלות להכיל אותו ולהבין אותו, אלה החיים.
כשאנחנו קוראים ספר לפעמים אנחנו רוצים לראות תמונה אמתית, זה הצורך המציצני שלנו שטבוע בכל אחד מאתנו וזה בסדר, באמת אין טעם להתכחש לזה- זה טבעי.

אנחנו ארבעה אחים
שניי בנים ושתי בנות
אני השלישית
בת ראשונה אחרי שני בנים
כל חיי הייתה לי תחושה שאני שונה, שאני לא שייכת וככל שהשנים חלפו התחושה רק התחזקה
במיוחד לאור העובדה שהמראה החיצוני שלי לא דומה לאחים שלי וגם לא להוריי.
עם הזמן אני ואחותי הקטנה התבדחנו על כך שאני מאומצת.
ערב אחד ישבנו בסלון עם ההורים ושוב צחקנו על כך שאני לא קשורה ושבטח הביאו אותימאיזה בית יתומים ברוסיה
וככל שקולות הצחוק של אחותי ושלי גברו, אמא שלי התכנסה בתוך עצמה וחייכה מין חיוך חיוכי.
אחותי ואני הבטנו אחת בשנייה ושתקנו.
איכשהו האירוע הזה עבר והמשכנו הלאה.
אחרי כמה זמן פתחתי את האלבום שלי שהייתי תינוקת. בדף הראשון מודבקת בגאווה תעודת הלידה שלי. אני עוברת על הפרטים
ולחרדתי אני מגלה ששנת הדפסת התעודה הוא שלוש שנים אחרי שנת הלידה שתמיד אמרו לי שנולדתי בה.
השתנקתי לרגע או שאולי זה היה הלב שלי שצנח ואולי שניהם יחד. סגרתי את האלבום, החזרתי למדף ועליתי למטבח.
אמא שלי עמדה ליד הכיריים והשגיחה על סיר. לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי אותה למה תעודת הלידה שלי לא הודפסה
בשנה שבה נולדתי, היא לא הביטה בי "אמממ...אה... כשאירגנו את כל הניירת והטפסים שלנו בשביל השליחות
לא מצאנו את תעודת הלידה שלך אז ביקשנו שידפיסו לנו חדשה. זוזי רגע אני רוצה להניח את הסיר".
הלם. שתיקה. מבט ארוך באמא שלי שממשיכה בכזו טבעיות.
כמובן שהבאתי את כל הממצאים החדשים בפני אחותי ודנו וניתחנו וצחקנו וניתחנו וניתחנו וניתחנו
הרי האלבום היה מוכן הרבה לפני השליחות.
הדיבורים והבדיחות על רוסיה ואימוץ לאט לאט שככו ונרגעו.
קארו מסתובבת בעולם בדיוק עם אותה תחושה שהיא שונה, שהיא לא שייכת ואף אחד לא מכניס אותה לסוד העניינים.
לציון איזשהו אירוע קיבלתי במתנה את הטרילוגיה, חייבת להודות שכשפתחתי את העטיפה
הכריכות נראו לי קצת זולות כמו חיקוי של משהו אחר.
לקח לי הרבה זמן עד שהחלטתי לקחת את הספר ולהתחיל לקרוא. והתחלתי... וזה לא זרם, לא הייתה אהבה ממבט ראשון,
הקריאה לא החליקה, אני אפילו לא יודעת להסביר למה.
הכתיבה טובה? מצוינת, איכותית
הדמויות מעניינות? מעניינות, מסקרנות, צבעוניות
העלילה הגיונית? בז'אנר הפנטזיה, בהחלט!! הגיונית, מותחת, מקורית
אז מה קרה?? אני לא יודעת!!!
רגע אחד שכבתי על הספה, קראתי בספר ופתאום משהו הסיח את דעתי, הנחתי את הספר על כרית המשענת וזהו
כעבור כמה חודשים התפנה לי זמן, שלפתי את הספר שבינתיים נפל בין כרית המשענת לגב הספה
(חדי העין יבחינו כמה זמן לא שאבתי מתחת לכריות של הספה :))
והמשכתי מהנקודה שבה הפסקתי או הופסקתי
ומאותו רגע משהו תפס אותי כל כך חזק שלא יכולתי לשחרר. העלילה התפתחה, דמויות התווספו, דמויות ירדו
התחילה איזושהי תנועתיות נעימה וטובה שלכדה אותי.
קארו היא bad ass מישהי שרוצים כחברה. ברימסטון מסקרן, לא בטוחה שהייתי בוחרת בו כדמות אבהית אבל הייתי מאוד שמחה
להעביר את זמני בחנות שלו ולהיות בחבורה במילעיל של איסה, טוויגה ויאסרי.
ו... עקיבא. הבחור החלומי-המיוסר התורן, הרי אי-אפשר בלי אחד כזה, עקיבא ממלא את התפקיד נאמנה.
הוא זה שעורר אצלי את קשת הרגשות, מלבד חלומות בהקיץ על תעופה לילית בזרועותיו,
כאבתי איתו פיזית ונפשית, דאגתי לו יחד עם קארו, הייתי במתח וחששתי ושמחתי וחשתי תחושת הקלה.
אולי בסופו של דבר גם לי תהיה תגלית מרעישה בקשר למוצאי, איזו דלת סתרים שתוביל אותי לעולם מקביל פלאי
ויחכה לי איזה עקיבא כזה או אחר.

באופן טבעי כשסיימתי את הספר התחלתי את הספר השני "ימים של דם ואור כוכבים"
והדבר המוזר ביותר קרה, נהניתי מהקריאה ושוב הנחתי את הספר בצד ולא חזרתי אליו.

לשם הבהרה אני מאוד ממליצה על הספר, קריאה היא דבר אינדיוידואלי.
למרות ההפסקה הלא מוסברת נהניתי מכל רגע שביליתי בחיקם של הדמויות יוצאות הדופן.

נכנסתי לחנות ודנה המנהלת ניגשה אמרה שלום ושאלה מה להיום?
אמרתי לה "סומכת עלייך, משהו טוב"
היא המליצה לי על כמה ספרים, ביניהם פלא.
עכשיו דמיינו אותי שוכבת בתוך כר דשא ירוק מירוק, רך, פראי;
השיער מפוזר עם המון פרחים שזורים בתוכו,שמלה ורודה כפרית
כן, תמונה קיטשית... הייתי חייבת את התפאורה הזו בשביל להגיד לכם
להמשיך לדמיין שבתוך כל סיטואציית הדיסני הזו אני אומרת את המשפט הקיטשי אבל ההו כה נכון
"הספר פלא, הוא באמת פלא", קיטש, קיטש, קיטש.
הציפורים מצייצות סביבי, הסנאים מתרוצצים והעכברים...
טוב נסחפתי עכשיו לסינדרלה
רגע של רצינות אם אפשר...
כל רעיון הספר הוא נדוש ולעוס וטחון: "קבלת השונה"
נושא שמחדירים בנו ברגע שאנחנו נכנסים לאיזשהי מסגרת חינוכית צבע עור, מום, סוג שיער, לבוש, אוכל
וכשאנחנו גדלים מתחילים עם דת, גזע ומין ופתאום השואה נכנסת והכל הופך להיות מסובך וטעון ואישי
ואז אנחנו שוכחים את השונה ומתרכזים בעצמינו והנה אוגי נכנס אל חיינו בצורה כל כך תמימה
אך יחד עם זאת מפוכחת ומודעת וזה יפייפה ומרגש ויש רגעי אמת וכנות.
ריגש אותי שהייתה התייחסות לאוליביה. פלאסיו העניקה לה קול, צבע ונפח לגמרי משלה, ייחודיים לה.
הכתיבה לאורך כל הספר הייתה נהדרת, נהניתי מכל מילה ורגע.
תוך כדי הקריאה הרגשתי שיש משהו טהור בספר, איזה ניקיון מכל המסביב ואז... אוי, אוי, אוי ואז!
הגיע "אוגי ואני" ציק... ציק... ציק... (ניסיון כושל לכתוב צליל של ציקצוק)
עכשיו קחו את תמונת הדיסני שעשיתי לכם דמיון מודרך לגביה
תעיפו את החיות ששרות איתי, תגזמו את כר הדשא הפראי, תזרקו את הפרחים, תאספו לי את השיער,
תלבישו אותי בג'ינס וחולצת I'm not your toy ותושיבו אותי על ספה במחלקת הספות באיקאה.
כן. זה מה שקורה שיוצא ספר ורואים שהוא טוב ומצליח, והוא מכניס המון כסף ורוצים לעשות עוד כסף- שזה בסדר
אבל, ויש כאן אבל גדול, לא תמיד עובד לסחוט עוד מדבר קיים לפעמים כדאי ליצור משהו חדש.
וגם אנחנו בתור הקוראים צריכים לפעמים (רק לפעמים) להישאר עם הראשונים ולא להתפתות לכל מיני המשכים
לא עם הכל זה עובד, לא לכולם זה מצליח.

ולסיכום:
"פלא" בהחלט, "אוגי ואני" בהחלט פחות

*אזהרת ספויילר*
למרות שהפרט שאני מזכירה כתוב בגב הספר ובכל זאת...

אם נשים רגע בצד את הפחד המגוחך והלא נורמאלי שיש לי ממקקים (זיעה קרה, דופק מואץ ורגלי ג'לי),
יש שני דברים שאני פוחדת מהם יותר מכל, מין פחד שורשי עמוק והם שאמא שלי תמות ומחלת הסרטן.
אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי אמא שלי, אני רואה את עצמי כל חיי עם אמא
בראש שלי זה נראה לי מאוד הגיוני שאהיה אישה בת 80 עם אמא, אתם יכולים ללגלג אבל כן.
ובנוגע לסרטן, אני פוחדת שאני אחלה, מישהו מהמשפחה או אחת החברות.
המחלה הזו מפחידה אותי מעצם קיומה, כל פעם שמשהו כואב לי, או שיש לי הרגשה מוזרה בגוף אני מיד חושבת על סרטן.
ואיך כל זה מתקשר לרשימת המשאלות?
ובכן, חברה טובה המליצה לי על הספר. התחלתי לקרוא וכבר בהתחלה האמא מתה מסרטן.
אתם קולטים?!
האמא...מתה!...מסרטן!!!
סגרתי את הספר והתקשרתי כועסת לחברה, מכל הספרים שיכולת להמליץ לי דווקא הספר הזה?! ועוד בלי אזהרה!
לקחתי לי יום להירגע וברגע שחזרתי לספר היה לי מאוד קשה להניח אותו כדי ללכת לישון.
הכתיבה כל כך כנה ואמיתית שיכולתי לדמיין הכל ואת כולם והקריאה הייתה מלווה בתגובות קולניות של תיסכול, של שימחה, של הפתעה.
הספר הכאיב לי וריגש אותי וגרם לי לרצות לדעת מה ייקרה ומה יהיה.
אני חושבת שספר טוב אבל טוב באמת גורם לקורא שלו להתעניין בדמויות כאילו היו חברים או משפחה ולא סתם לדעת מה קורה בסוף הספר.
ברט הייתה חשובה לי, היא נכנסה לי ללב, כשהיה לה עצוב ורע כאב לי עליה בכיתי איתה, דאגתי לה וכשדברים הסתדרו לה שמחתי יחד איתה ובשבילה.
ברט קיבלה משימה לא פשוטה, רשימת משאלות זה מסע מטלטל לתוך עצמך וישנו הצורך הזה להקשיב ללב- פעולה שלעיתים קרובות מדיי אנחנו לא עושים ואז אנחנו שוכחים איך לעשות את זה ומה קורה? אנחנו מתחילים לפעול רק עם הראש והכל נהיה טכני, מחושב, קר, מנותק ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמינו תקועים במציאות מסויימת וחולמים בהקיץ על כל הדברים שחלמנו להיות כשנהיה גדולים ארכיאולוגית, קונדיטורית, ביבליוטרפיסטית, מעצבת פנים...
לכל אחד מאיתנו יש רשימת משאלות כדאי מדי פעם לנקות את האבק ממנה.

במשך כמה שנים נמנעתי מקריאת הסדרה, למה? כי...סיפור אהבה בין בת אנוש לערפד התחיל להיות מין רף הזוי שכולם צריכים להגיע אליו
אם אין לך ערפד, איש-זאב, גרביל בספר אז מה הוא שווה?!
אי לכך ובהתאם לזאת, שאני אלך עם הזרם?
הימים חלפו והפכו לשנים והספרים איכשהו נערמו לי על המדף בזה אחר זה, אנשים משום מה חשבו שבגלל שאני אוהבת לקרוא אז זו סידרה שאסור לי לפספס וקיבלתי כל פעם ספר לציון איזשהו אירוע. מה שחתם את השלמת הסדרה היה הספר האחרון וקופסת מארז מהודרת.
בסוף... אמרתי לעצמי טוב בסדר, מה כבר יכול להיות? מה כבר יכול להיות?!
הו הו הו! מעולם לא חשתי כעס והתחלה של שנאה כלפי איזושהי דמות בספר שקראתי.
את הספר הראשון קראתי עד סופו בכוח, חשתי שאני צריכה לכבד את סטפני, בכל זאת השקיעה זמן ומחשבה בכתיבת הספר.
אבל בספר השני כבר הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת יותר את הרגשות הללו כלפי בלה וטרקתי את הספר.
אח בלה בלה מה יהיה?
את פשוט מרגיזה.
כן.
מרגיזה.
בלה הצליחה לזחול לי מתחת לעור ולהוציא אותי מדעתי.
לא בטוחה שאני יודעת מה בדיוק היה הדבר... החוסר ביטחון? החוסר אונים? החולשה בחגורת הכתפיים? (ככה דמיינתי אותה, מה אני אעשה)
לא יודעת!
משהו שם פשוט לא עבד לי.
דיברתי על זה עם אחותי והיא המליצה לי בחום לראות את הסרטים והבטיחה לי שבסרטים בלה שונה וחזקה ומעצימה ולמרות שאני לא אוהבת לראות סרטים של ספרים שקראתי, ראיתי את הסרטים ורציתי לרסק את הטלוויזיה.

בכיתה יב' היה לי חבר שאבא שלו היה אספן ואגרן והייתה לו חיבה לשווקים ועיסקאות טובות.
יום אחד נכנסתי לבית החבר ובכניסה באמצע הסלון הקטן עמדה ספרייה רחבה בעלת שישה מדפים עמוסים, לא רגע... עמוסיייים בספרים.
הוא עשה את הסיבוב הקבוע באחד השווקים והספרייה עמדה באחד הדוכנים והוא פשוט קנה הכל!
עמדתי המומה מול הספרייה בעיניים נוצצות והאבא אמר לי שאני יכולה לבחור כל ספר שארצה.
לא הסתכלתי יותר מדיי (טעות!טעות!טעות!), הייתי מאוד מובכת והיה לי ממש לא נעים אז פשוט לקחתי את הדבר הראשון שתפס את עיני,
לקחתי משהו שנראה לי כמו סדרה של מספר ספרים, הכנסתי לתיק והמשכתי הלאה.
כשחזרתי הביתה בחנתי את הספרים יותר מקרוב, לא הכרתי אף ספר...
כשסיפרתי לאחי הגדול הוא פשוט התפחלץ ונתן לי קצת רקע על "המשחק של אנדר",
התברר לי שיש בידיי חתיכת קלאסיקה, סידרת קאלט.
מדע בדיוני ממש לא היה הקטע שלי בתקופה ההיא אבל החלטתי לנסות.
מהמילה הראשונה הבנתי שמשהו פה הולך להשתנות. אורסון לקח נערה חובבת רומנים בכלל והיסטוריים בפרט וזרק אותה אי-שם ביקום אבל לא נסחפתי בחוסר כוח הכבידה, הרגשתי שאני שוחה באינסוף השחור ממש בטבעיות ובהנאה.
הכתיבה יוצאת מין הכלל, הדמויות ייחודיות והעלילה מייסרת ומכאיבה ומעוררת הזדהות ורוצים עוד ועוד ושלא ייפסק וכשהספר נגמר ישנה הצפה של הרגשת אושר כי יש עוד ספרי המשך שאפשר מיד לחטוף מהמדף ולהמשיך לצלול פנימה, למטה ועמוק יותר ויותר בחלל האפל... אה היי אנדר!

את הספר קיבלתי כמתנה.
פתחתי את העטיפה, אמרתי תודה, הנחתי אותו בבית על המדף והמשכתי עם חיי.
החופש התקדם והספר התחיל ללחוש לי, הזמין אותי, פיתה אותי והבטיח לי הבטחות שזו הולכת להיות חווית הקיץ שלי.
אתם מכירים את זה שיוצא ספר או סידרה חדשים וכותבים עליהם
"המבקרים מהללים" "הצופים/הקוראים יוצאים מגידרם"
ואתם נשברים ומתחילים לקרוא או לצפות ואיפשהו באמצע הדרך אתם מבינים שהזמן שהשקעתם לעולם לא יחזור והוא ירד לטימיון.
ובכן, הספר לחש על אוזני דברי מתיקה וסיפק את הסחורה!
הו דיאנה את נפלאה!
המילים, התיאורים, הדמויות
הפכתי לאחד מתלתליה של קלייר על ראשה הרגשתי את הרוח מתבדרת דרכי כשרכבנו על הסוס, שמעתי את קולו של ג'יימי (הא ג'יימי...(מבט חולמני)), הרחתי את ריח הלחם והיין.
הייתי שם, נשאבתי פנימה, חציתי את השער ונכנסתי לספר. טיילתי בין הדפים, דילגתי על אותיות ומילים וחייתי כאחת הדמויות.
אכן חווית קיץ עצומה ומתלתלת.

אח, אח דיוויד אברשוף אתה מדהים אותי.
דרכינו הצטלבו לפני מספר חודשים בספר המיוחד "האישה ה-19". כל כך התאהבתי שהצלחתי להשיג את הספר הראשון "הנערה הדנית" וראו זה פלא, ההצחלה חוזרת על עצמה.
אברשוף לקח נושא שעוד לא נגעו בו, הקהילה המורמונית בארצות הברית ומסביר את תורתה מתחילתה לסופה. הוא מביא קטעים מספר המורמון שהוא בעצם התנ"ך שלהם. הוא מצטט עבודות דוקטורט שעשו מחקרים על הקהילה הזו. והוא הניח ידיו על מכתבים ויומנים אישיים של המורמונים הראשונים, החלוצים.
דיוויד אברשוף מפליא בלולייניות מקצועית של קרקס רומני, איך הוא עובר ממסמכים מהעבר על הקהילה המורמונית לסיפור מודרני ומותח.
לסופר יש אחריות גדולה מאוד, הוא צריך לתת משהו בתמורה לשעות שהקורא משקיע בקריאת הספר ודיוויד בהחלט עומד באחריות והוא אפילו גורם לך להרגיש שזה בסדר לשבת כל היום בבית ולהתבטל ורק לקרוא ולקרוא כי הספר באמת טוב.

אוי רגע...אני בכלל אמורה לכתוב על "מצרפי המקרים"...אממ הוא נחמד.